"באותה תקופה הסורים היו נשמות אבודות, ידידי" אומר לי חאלד. פניו חומקים מהצללים. " כולנו פחדנו יותר מדי לוותר על ההגנות שלנו. פחדנו זה מזה, חשדנו שכל אדם חדש יביא לחיינו כאב." (עמ' 158)

ב 15 במרץ 2011, החלו הפגנות אזרחים והתקוממות כנגד משטרו של באשר אל-אסד, הנשיא הסורי.

התקוממות ומחאה שהובילה למלחמת אזרחים עקובה מדם שגבתה קורבנות רבים, וממשיכה להשתולל, כאשר היא משפיעה על המתרחש בעולם בכלל ובאירופה בפרט.

בעיית הפליטים שברחו מסוריה, הביאה את כל העולם לשינויים דמוגרפים וחברתיים משמעותיים. ועוד תשפיע ותשנה את העולם כולו.

בה בעת, אנחנו, שיושבים לנו בבטחה בארץ, שומעים ויודעים מעט מאד על המתחולל כל כך קרוב אלינו.

זה לא שלנו, זה לא נוגע לנו. ועדיף לנו לא להתערב בטירוף הזה שנקרא מלחמה.

נדמה ויש לנו די משל עצמנו בהישרדות. במלחמות.

בסופשבוע שעבר התרחשה בצפון הארץ דרמה, כשמזל"ט סורי שחדר לשמי הארץ הופל,

כוח אווירי של צה"ל תקף בחזרה, ובשובו לארץ, הופל מטוס ישראלי ע"י טיל נ"ט פעם ראשונה אחרי 35 שנה. טילים נורו לעבר ישראל וההרגשה בארץ הייתה שהנה ההסלמה מתחילה, ומלחמת האזרחים הסורית עומדת לחצות באופן רשמי את הגבול ולהגיע גם אל מחוזותינו.

ישבתי באותה השבת וסיימתי ספר נוגע ללב, ולא קל על המלחמה הזו.

'נדנדת חבלי הכביסה' -  סיפורו של אחמד דני ראמדן, גולה סורי, הומו, שחי בקנדה.

"לעיתים נדירות אנחנו משאירים את העבר מאחורינו ומרפים ממנו ממש. לפעמים אנחנו אפילו שוכחים את העבר, אבל המשקעים שלו נותרים בתוכנו..." (עמ' 258)

כמו בסיפורי אלף לילה ולילה, כששחרזדה מספרת למלך את סיפוריה מדי ערב, כדי לשעשע אותו, על מנת שלא יהרגוה, כך גם גיבור הספר, אל-חכוואתי, יושב ומספר את סיפוריו, וסיפורי האנשים שהיו בחייו. פעם לאהובו, ופעם למלאך המוות שנוכח בביתם וממתין לרגע שיאסוף אלו את האהוב הגוסס.

הכל על מנת לדחות את הקץ. את הסוף הידוע מראש.

הסיפור מתרחש כביכול 40 שנה קדימה.

כשהגיבור כבר קשיש,  והמלחמה היא עברו הכואב.

סיפוריו של אל-חכוואתי  הם סיפורם של גולים. וסיפורם של האנשים שהשאירו מאחור.

בלשון פיוטית, המצטיירת באוזני הקורא כמו שירה כאובה, הווה ועבר מתערבבים אלה באלה.

סיפורו של הגיבור מעורבב בסיפורו של אהובו, ובסיפורם של האנשים שיצרו וסבבו את סיפור חייהם.

חכוואתי מצטייר כמספר סיפורים מופלא ורגיש, השוזר את סיפוריו לאוזני המאזין/הקורא שלו,

ומצליח להישמע כמו בשירה, כמו בפואטיקה עדינה ורגישה, לגרום לקורא כאב והזדהות עם הגיבורים.

הכאב והאהבה ניכרים מכל נים ונים במארג הסיפורים. וכל סיפור וסיפור מצטרף לכדי עלילה שלמה ומלאה של חיים שלמים שנחיו ויחיו, חיים של עבר ושל הווה, חיים של ניכור ושל קבלה, חיים של דחייה ושנאה, וחיים של אהבה וקבלה.

חיים מלאי אהבה וכאב.

סיפורים כואבים ונוגעים:

סיפור על חיים בארצות שמקיפות אותנו, קרובות כל כך ורחוקות שנות אור, שנות דור מאתנו: סוריה, מצרים ולבנון. שנדמות רחוקות ואקזוטיות דרך עיני המספר.

סיפורים על נדודים והגירה, של גולים הבורחים על מנת להציל את עצמם ואת עתידם, נפרדים ומשאירים מאחור את חייהם, אבל לא מצליחים לשכוח את כל שקרה.

סיפורים על פליטים. גולים ועקורים שנאלצים לעזוב את חייהם שמשתנים לנגד עיניהם ולעבור ולחפש עתיד טוב יותר במקומות אחרים.

סיפור על ארץ עם עבר מפואר הווה מתפורר ועתיד בלתי ידוע מלא בשינויים כבדים וכואבים.

סיפור על תרבות שנהרסה. שנעלמה.

סיפורן של הנשים הערביות בחברה הזו, האמהות, הסבתות החברות.

סיפורם של ילדים

סיפור ילדות בדמשק.

סיפור על התבגרותו של נער הומו בחברה מסורתי, פטריארכלית ונוקשה, שאוסרת אהבה בין בני אותו המין.

סיפורים על אהבה ועל הצורך בקיומה.

לצד אותם סיפורים הספר מהווה גם מקור עצום לעובדות ואינפורמציה על סוריה ועל העולם ערבי בארצות השכנות, אינפורמציה ממקור ראשון על הנעשה בערים ובכפרים, על השכנים הקרובים רחוקים שלנו

הסיפור המתנדנד כמו בנדנדת חבלים, נע קדימה ואחורה בזמן. 

בין עבר להווה. בין זיכרונות כואבים לזיכרונות נעימים. בין סיפורי מציאות לסיפורי מיתיים ולאגדות רחוקות וקסומות. בין אנשים אמתיים לבין גיבורי תרבות המזרח.

המוות נוכח הסיפורים כל הזמן, וגם הוא כמו נדנדנה מאיים מצד אחד, ומזמן באהבה בהקשבה, בהכלה מהצד השני. נוכח. נוגע. נסוג. וחוזר.

הספר יצא בארץ בהוצאת תמיר || סנדיק, ומצטרף לשורת ספרות מופת עולמית שמצליחים המו"לים של ההוצאה המשובחת הזו לאסוף תחת קורת הגג המשובחת וממשיכה להשתבח של הוצאתם.

וכמו בכל פעם שהשניים הללו בוחרים ספר לאוסף ההולך וגדל שלהם, הם מקפידים להביא לקורא תרגום משובח ההולם את הספר בצורה הנאותה והנהדרת, הפעם על מלאכת התרגום מאנגלית בה נכתב הספר, הופקדה לי עברון והספר תורגם להפליא, כשלי מצליחה להעביר גם את השפה הערבית שנמצאת בפאתי הספר, מנוגנת כמוזיקת רקע המלווה את המילים. את הסיפורים, בצורה מדוייקת ומרגשת.

חן יאקה שומרון עיצבה בצבעוניות הולמת, עטיפה פיוטית, נוגע והולמת לרוח הספר, שמזמינה את הקורא לפתוח ולקרוא.

ועם כל היופי הפיוטי הזה, לא יכולתי לקרוא בספר הזה בבת אחת.

משהו בדרך הסיפור ובמארג הסיפורים עצמם גרם לי לקחת אותו בנידנודים קטנים.

בלגימות קטנות.

כל פעם קצת.

הכאב שזורם דרך הסיפורים נכנס לדם. ללב. לנשמה. ולא מאפשר להכיל את הכל בבת אחת.

אבל האיטיות שבקריאה בו לא פוגמת בהנאה, נהפוך הוא. היא מהווה עוד התנדנדות איטית בין הסיפורים. נותנת להם להיכנס לאט ולהישאר זמן רב אחרי שהספר נגמר בסוף עם כרוניקה של מוות ידוע מראש. כמו בחיים.

חווית הקריאה הפעם לא קלה, אבל מטלטלת ומתגמלת.

ממליצה בחום.

"בחשכת הלילה הייתי שומע את הוריי לוחשים מילות אהבה. הם היו מספרים זה לזה סיפורים. אמא הייתה רושמת שירים של פיירוז במחברת כחולה גדולה. על המרפסת בנה לה אבא נדנדה מחבלי כביסה ישנים וכרית נטושה. בכל בקר ישבה אמא על הכרית, האזינה לפיירוז, שתתה את הקפה שלה והתנדנדה לאיטה קדימה ואחורה, נהנית מחמימותה של השמש שהפיחה חיים בדמשק. בשעות אחר הצהריים המוקדמות הייתה לוקחת אותי בזרועותיה, מושיבה אותי על נדנדת חבלי הכביסה והודפת אותי גבוה. רגלי לא נגעו בקרקע: בדמיוני הייתי יונה אפורה שפורשת כנפיים מעל הגבעות סביב דמשק שטופת השמש, השלווה, הישנונית...

בדעתה של אמא על הרעיון המבריק לשתול זרעים בכרית של נדנדת חבלי הכביסה, וגשמי החורף הזינו אותם. היא ישבה בחלונה, לוגמת קפה טורקי, מאזינה לפיירוז וצופה בשיח היסמין העולה מתוך כרית הכותנה, מטפס על חבלי הכביסה, עד שיצר נדנדה מן האגדות, בעלת צמות פרחי יסמין וחבלי כביסה." (עמ' 168-169)

אני מציע לך מזכרות – את הסיפורים שלי, את פיסות נשמתי – כדי לעזור לך להרדם. אני בוחר בזכרונות שאיני מעז לחלוק, מעוות אותם ושורף אותם. אני הופך אותם לאגדות שאינן ניתנות לזיהוי, כדי לשעשע אותך. אתה תופס אותי באמצע המשפט, אתה רואה את האמת מאחורי הסיפורים ומושך אותה מבין השורות, כפי שמושכים תמונה חרוכה מאפרה של שריפה. זכרונותי לובשים את סיפורי כמו עורות של בעלי חיים מתים, אבל אתה מפשיט אותם ומניח אותם מול עיני. אני מרגיש כיצד האמת שבהם לועגת לי, יודעת שאיני יכול להסתתר מפניה. היא אוכלת אותי מבפנים.

בונקובר שבקנדה, בעוד כארבעים שנה, מסתופפים שלושה בדירה אחת: המספר, בן זוגו הגוסס, והמוות הנוכח בדירה כישות של ממש. המספר, יליד 1984, ובן זוגו, נושאים צלקות פיזיות ונפשיות, אותן פורט המספר לשרשרת של סיפורים, מעין אלף לילה ולילה, על פי בקשתו של חברו המתקשה להרדם. לפעמים הסיפורים פשוטים וישירים, העלאת זכרונות טובים או כואבים. לפעמים, כשהמספר מהסס או אינו מסוגל לגעת בפצעים פתוחים, הוא בוחר לדבר על ארועים שלכאורה אינם קשורים כלל להיסטוריה הפרטית של הזוג. בסיפור הראשון הוא מנתק כך את עצמו מזכרון טירופה של אמו, נוגע בעבר בעקיפין באמצעות תיאור "ההתאבדות היפה ביותר":

ודאי היה רגע של השתנקות. אותו רגע של חוסר ודאות לפני שהסכינה עם המוות הקרב, רגע שבו כל ההגיון בעולם קרס והיא השמיעה קולות של לימון סחוט, קולות מרירים, מכוערים, לפני שנרגעה והרשתה לרוח לשאת אותה בעדינות. רק אז נפסק הכאב, ליבה הפסיק לפעום והמוות בא, מהיר, מזמין וסופי. עשרים שנה היתה אמי תקועה ברגעים הראשונים של ההתאבדות היפה ביותר, בטירוף נסתה לשנות את תוצאות החלטותיה, צרחה, חבטה באויר באגרופיה, כעסה על העולם.

הציטוט שנבחר לכריכת הספר מייצג פן אחד של הספר, הפן ההומוסקסואלי, אבל עוצמתו של הספר נובעת מן הרב-מימדיות שלו. ההומוסקסואליות בחברה השמרנית אילצה את המספר להסתיר את נטיותיו, לא אפשרה לא לאהוב בגלוי, ואף חשפה אותו לאלימות קשה מצד אביו ומצד חבריו. באחד הסיפורים, אותו הוא מספר בגוף ראשון מפיו של נער שאהב, מתואר גורלו העצוב של מי שנאלץ להכנע לתכתיבי החברה, התנכר לנטיותיו ונישא לאשה שנבחרה עבורו. אך ההומוסקסואליות, לא היתה הקשה בבעיות איתן התמודדו: השלטון הרודני של חאפז אל-אסד הפך את סוריה למדינה מוכת אימה, מדינה בה אנשים נעצרים ומעונים ללא סיבה, מדינה שסועת מלחמת אחים. כשהחליטו לעזוב ללבנון, מצאו עצמם במדינה נוחה יחסית, אך עוינת כלפי העקורים הסורים. קנדה הציעה להם מפלט, אבל מקום חדש, נוח וידידותי ככל שיהיה, הוא זר ושונה, חדש ובלתי מוכר, וקשיי ההגירה הם בלתי נמנעים. המספר מתאר בכי ללא סיבה באמצע ישיבה בעבודה, ופסיכולוגית שהסבירה זאת בהלם תרבות. היה נדמה לשניים שהחברה הקנדית דוחה אותם, משום ש"נסיונותינו לקשור קשרי חברות הלכו לאיבוד בתרגום", והכוונה אינה לתרגום מילולי דווקא, אלא לפירוש סט הכללים התרבותיים.

לצד נושאים אלה המספר נוגע גם בנושאים של יחסי הורים-ילדים, ובמעמד האשה בחברה המוסלמית. בספר כולו הוא אינו נוקט במישרין עמדה שיפוטית, אם כי דעותיו ורגשותיו ברורים. כך גם בשני נושאים אלה. את התנהגותו של אביו, שנטש אותו כמעט לחלוטין עם אם חולת נפש, הוא מסכם כמעט בלקוניות: "תמיד איחר מעט להתעשת ולהבין את שגיאותיו". על מעמדה של האשה הוא עומד בכמה הזדמנויות – כשהוא מספר על דרישת בעלה המיועד של אחותו שתלבש בגד שיכסה את כולה, כשהוא מתאר כיצד דודו הרס את מכונת התפירה של סבתו כדי שאיש לא יעלה על דעתו שאמו מפרנסת אותו, וכשהוא מצטט את תגובת אמה של אשה שהתלוננה על שבעלה מכה אותה: "גבר צריך ללמד אשה איך להתייחס אליו", אמרה לה אמה כשהתלוננה על התקפי הכעס שלי ועל ידי הכבדה. " המכות של בעלך צריכות להיות מתוקות כמו צימוקים בפה שלך".

למרות שהספר הוא לכאורה שרשרת של סיפורים בדידים, מדובר בספר רציף, די כרונולוגי, שנע מן הילדות אל הזיקנה דרך תחנות בחיי שני הגברים ובהיסטוריה הקרובה של מדינתם. גם מגוון הסגנונות של הסיפורים אינו פוגם בשלמות הסיפורית: המספר עובר בין סיפור אישי למשחק דמיוני בסגנון שעשוע טלוויזיוני עם המוות, לשיחה עם בן זוגו, לתיאור חלום. ואיכשהו, למרות המגוון והשוני, הכל מצטרף לסיפור שלם נטול מאמץ, ללא תחושת עומס ומבלי שה"טריקים" הספרותיים יפגעו באיכות התכנים. בהחלט הישג לא מבוטל.

למה "נדנדת חבלי הכביסה"? בקטע מכמיר לב מסופר על נדנדה שבנה אביו של המספר עבור אשתו במרפסת המשקיפה על דמשק: "כשהתנדנדה גבוה יותר, הרגישה שהיא יכולה לעוף; היא היתה נסיכה בעלת שיער ארוך, חלק, גבירה יפיפיה שבלבה אהבה לשמש. הנדנדה לקחה אותה גבוה, והיא חשה שהיא מסוגלת לכל". לאחר שעזבו את הבית ובו הנדנדה, הלכו חלומותיה התמימים והפכו לשדים שרדפו אותה ושמהם לא יכלה להשתחרר. יחד עם התפוררות שפיותה והדרדרות חיי הילד לכלל סיוט, גם המצב בסוריה התערער. הנדנדה, כך נראה לי, היא געגועים לחופש ולתמימות.

קל לשכוח שגם מדינת אויב מורכבת מבני-אדם, וקצת מוזר לגלות קווי דמיון רבים בין החוויה הישראלית לסורית. מעבר לסיפור הפרטי הנוגע ללב של המספר ובין זוגו, הועשרתי בידע על הנעשה מעבר לגבול, כל-כך קרוב וכל-כך רחוק. לחווית הקריאה תורם התרגום המרשים של לי עברון, שמעביר בשפה מוקפדת אך שוטפת את השילוב של פיוט עם כאב. חן יאקה שומרון עיצבה כריכה יפיפיה, ההולמת את רוח הספר.

"נדנדת חבלי הכביסה" הוא ספר יחודי, מרגש, ומאוד מומלץ.