מיכאל בלומקוויסט הוא עיתונאי, שהורשע בהוצאת דיבה בגין כתבה על תעשיין שוודי,מקבל הצעת עבודה מתעשיין אחר, הנריק ונגר, לברר מה עלה בגורלה של אחייניתו שנעלמה כ-37 שנה קודם לכן, והוא מאמין שנרצחה על ידי אחד מבני המשפחה. בנוסף לתשלום שכר מבטיח התעשיין לספק לו מידע שיאפשר לו להוכיח את צדקתו בנוגע לתעשיין המושחת.

מיכאל מקבל מהנריק אוסף גדול של מסמכים ומתחיל לחקור, עד שהוא מצליח, בניגוד לסברתו, לגלות עובדות חדשות שיובילו אותו לפתרון התעלומה. בשלב זה הוא מצרף לחקירה את ליסבת סלאנדר, האקרית צעירה שערכה עבור ונגר תחקיר אודותיו בעת שנבדקה אפשרות העסקתו.

הספר הפך לרב מכר ולא בכדי. כתוב היטב, העלילה מתקדמת בקצב 'נכון'. זה לא ספר מתח שבו יושבים על קצה הכסא ללא נשימה. זה ספר ששואב אותך לתוך העולם שלו. הספר יורד לפרטים ברמה של כוסות הקפה שמיכאל שותה, שמות של דמויות משנה שחולפות על פני הספר ולא ישובו, עיצוב הדירות או מה בדיוק נמצא בכריכים שמישהו אוכל, ולמרות ריבוי הפרטים אין תחושה של גודש, או של טרחנות. להפך, הפרטים מסופקים בדיוק במידה הנכונה כדי לבנות תמונה מהימנה, מורכבת ורבת רבדים של מציאות, ועל כן הקורא נשאב לעלילה. הדמויות הראשיות מקבלות איפיון, עומק, וזהות מובחנת. הסופר שולט היטב בתחומים רבים העולים בספר- עיתונאות, כלכלה, מסחר, חקירה משטרתית, מחשבים, תנועות ניאו נאציות. וכמובן, התחום הקשור בנושא החקירה, שלגביו אציין רק שמדובר בנושא קשה ולא פשוט. דרך הקריאה אפשר ללמוד הרבה דברים על איך מתנהלים החיים בשוודיה הקרירה, מדינת רווחה נינוחה שיצרה את איקיאה, אבל גם את להקות ה- Swedish Death Metal.

'לכתוב כמו שצריך'

המרחק הנכון של הקעקוע

בין בתיה גור ל סטיג לרסון

ישבתי מצומררת, מביטה באדונית היפה הזו, שבן-זוגה מספר אודות החיוניות שוקקת הרגע שלה, ושוב התעורר לו רב-פקד אוחיון, כאילו לא נפרדתי ממנו, כאילו לא ניסיתי להיפרד.

סרטה של לנה צ'פלין על ועם בתיה גור אינו מותיר לסָפֵק האיכות לקונן, על אף אהבתם הרבה של מבקרי הספרות להניד ראש כמצוות אנשים מלומדה, בתיה גור ידעה לקחת את הז'אנר הבלשי להניח אותו ולתת בו את נגיעת הסגולה לספרות משובחת. נהדרה.

"אמרתי לעצמי שאכתוב בלש. בלש זה פחות ספרות. זה לא כמו רומן, נניח."

אכן, נטיית היחסנים המעקממת את ז'אנר ספרי המתח-הבלשי וכמעט ומוציאה אותו אל מחוץ למרחב הספרות הטובה, ידועה ומוכרת.

הצניעות של הסופרת המרשימה הזו ראוייה להיות אות וסימן לכל המתהדרין, ולוואי והייתי יכולה לכתוב כאן מסה אודותיה של צניעות הכתיבה; והלא בתיה גור פרצה לתוך מעוז הפרוזה הישראלית מתוך אותה תמימות עליה סיפר אישה, אריאל הירשפלד. "אנה קארנינה," כך אמר, "לו הייתי צריך לבחור דמות ספרותית שהיא דומה לה."

ספריה של בתיה גור שהעניקו לדמותו של מיכאל אוחיון את היכולת להתהלך עם הקורא כבתוך ביתו, מעידים רק על דבר אחד,

החשוב מכל -

בתיה גור ידעה לכתוב כמו שצריך.

כשהיא יושבת בסטודיו ומתארת את העברית השטוחה, נטולת הריבוד של ימינו, לא ניתן שלא להדהד את הליכת השבי אחר הפואטיקה של ספריה.

חייכתי. בתיה גור מספרת כי קווי המיתאר של הספרות הבלשית מחייבים, שומרים על עלילה, מגנים עליה מפני פחד גדול - אימת הכאוס. והיא, כלל לא הבינה עד כמה ייצבה בתוך אותה מסגרת קפדנית, כתיבה פורצת גבולות. כן, בוודאי, ספריה של בתיה גור נגדרים לתוך הז'אנר הבלשי, אלא שהסיפוריות הנכונה, המדוייקת לוקחים את ספריה מאותו הינד ראש מפקפק לקידמת הפרוזה האיכותית.

"הרומנטיקנים הכי גדולים הם כותבי הספרות הבלשית," אומרת בתיה גור וטוענת - מרבית הסופרים של הז'אנר הן סופרות. המראיינת מנסה להתווכח ובתיה גור חותמת את הדיון הקצרצר : "לא כדאי לך להתווכח איתי, יש לי תואר דוקטור בנושא. מרבית הכותבים הבלשיים הם נשים." שפתיה מציירות בת שחוק עדינה. רכה.

ואני, אינני מתווכחת עם בתיה גור.

לאחרונה שטף את ארצינו סטיג לרסון עם הטרילוגיה 'מיליניום' שרק שניים מספריה תורגמו ויצאו לאור בעברית עד כה, הנערה עם קעקוע דרקוןו- 'הנערה ששיחקה באש'.

הקו הראשון שחובר לי בין שני הענקים הללו, סטיג לרסון ו בתיה גור, היה הצניעות בקו החיים שנקטע.

סטיג לרסון   שמר את כתב ידו עד שתהיה בידו הטרילוגיה כולה ולא אץ ופיזז לשלוח אותו להוצאות לאור וכך, בעצם, לא זכה לראות את ספריו ולהתענג על הצלחתו.

ועדיין, בדיוק כמו עם דמותו של מיכאל אוחיון, איני מצליחה להיפרד ממיכאל בלומקוויסט, שכן -

זו טיבה של ספרות אמת -

רקמת הבידיון נעטית על המציאות. הדמויות הופכות לחלק בלתי נפרד מהאנשים איתם אני משוחחת. אני מעשנת איתם את הסיגריה, שותה איתם את כוס הקפה ומקשיבה.

וזוכרת.

זוכרת את שמותיהם, כמו, אנה קארנינה.

אי אפשר שלא להשתאות מהתחקיר העצום שעשתה בתיה גור בספריה כולם, ונראה לי שהמתעלה מכולם הוא 'המרחק הנכון'. זו פעימת הלב הנעתקת בספריו של לרסון - התובנה אודות ההיקף, רוחב ומשרעת המחקר העיתונאי-סוציולוגי-פסיכולוגי, לקראת כתיבת -"רק ספר מתח." ועדיין שומרים שניהם על שיבוץ מדוייק שבין הפרוזאיות לסיפורת.

הושבתי לידי את שני הספרים.

'נערה עם קעקוע דרקון' ו-'המרחק הנכון' (אין מה לעשות, בעיניי, צריך אומץ לכתוב ספר בן חמש-מאות עמודים ויותר. והרבה יותר) וידעתי שאני מתבוננת ביצירות מופת, לא פחות אף לא בתנועה אחת. כן, הייתי מיד רוצה לסייג ולכתוב - "ביצירות מופת בספרות המתח", ולא.

מיכאל אוחיון כמו מיכאל בלומקוויסט מחברים באיטיות מידע שיוצף לתוך קוד די.אן.איי של היות האדם. באיזמל מנתחים דק וחד וללא אילחוש והרדמה, בוצעים בתיה גור ו סטיג לרסון  את מסיכות הפנים, חותכים את הבגדים ומביטים בעירום גוף הסיפור, תרתי משמע. אלא שהם אינם נעצרים, העור נבקע וליבת הסליל שאמור לפצח את חידת מורכבות האדם מגלה את עצמה דם וגידים.

בתיה גור ו סטיג לרסון , בתוך בדידות הכתיבה, בוודאי נפערו אל מול האבסורד שמציב בפניהם הז'אנר - שכן אחד מתפקידיו של הבלש הוא לתת תשובות, ואפילו חד משמעיות, בעוד שכוליותה של הדרך אל התשובה מגדילה סימני שאלה, מתוכם השאלה האלמותית - לָמָה.

ואולי זהו הקו המפריד בין פרוזה פלאית לבין סיפורת טובה פחות. החקירה הפנימית לשאלה המעיקה, הטורדת, המכבידה והמשפיפה - לָמָה.

ואולי זו הסיבה בשלה אני מסרבת להפריד בין ספרות לבין חלקיה.

בתיה גור ו סטיג לרסון מעמתים את דמויות החוקר, שני מיכאל, עם הכיעור האנושי, עם אטימות הרוח ועורלת הלב, עם התיפלצתיות החבויה היטב, ושניהם עושים זאת מתוך התבונה - אינם מוותרים לשאט הנפש לדחות את הקורא, את הקורה. קולה של ההתרחשות מהדקת את הרוע אל מורכבות האדם, חסרת משוא פנים של נוחיות ההגדרות - חולה ובריא, שפוי ומטורף, ואפילו טוב ורע. ובד בבד, קיומו וישותו של טוב ורע מנכיחה את הסיפור בקריעה פנימית בלתי מרפה.

ההאלמות וההעלמות של פתרון זמין ושמיש מענה את שני המיכאל כך שהמרחק בין החקירה הבלשית לבין המתח מתקרב ומתרחק אבל תמיד נכון. תמיד.

אפשר לפרוש עוד ויותר את האיכות הבלתי פושרת של שני ענקי הספרים הללו, את הגונים הדקים בהם משרטטת יד האמן חיבורים של עלילה,

ואת הצינה המנשבת מיודעי הדבר הביקורתיים. איני שוכחת את דברי הביקורת הצוננין, בלשון המעטה, לה זכה הספר 'המרחק הנכון', כמו -"איך אפשר לכתוב ספר מתח בלשי בו הרצח מתרחש רק לאחר עשרות עמודים." (ובכן, אפשר, בדיוק כמו שאפשר לחקור רצח לאחר עשרות שנים,) וכעת מתעורר וויכוח אדירים בשבדיה, האם לרסון כתב או לא כתב את הטרילוגיה, כי "לא יכול להיות ש סטיג לרסון כתב כל כך טוב."

אך בסופו של ספר ניתן לדעת בבטחה דבר אחד:

לכתוב כמו שצריך, היא התעלותם של מעטים. אלה, המעטים, מעניקים לא למדפי הספרייה את ספריהם, אפילו לא לנצח את מילותיהם, אלא לתוך ממשותנו את השאלה, לָמָה, כדי שנוכל לשבת עם שני מיכאל, לעשן איתם סיגריה, לשתות איתם קפה ולהקשיב.

ולזכור.

כמו אנה קארנינה.

כמו שאי אפשר להיפרד

ספרי מתח לא מותחים אותי. לא נמשכת לז'אנר הזה. קונפליקטים חברתיים, אירועים היסטוריים, או תרבויות זרות עושים לי את זה. ואני, מה לעשות, קוראת כדי להנות, לא "כי צריך" ולא "כי מוכרח", אלא פשוט להנות. לכן ספר שלא מושך אותי, אני לא אקח, גם אם הוא ברשימות רבי המכר וכולם קוראים. את "נערה עם קעקוע של דרקון" לא אני בחרתי, חברה המליצה לי. חברה שאני אוהבת ומעריכה מאוד.

האמת שכמעט סגרתי אותו אחרי הפרק הראשון, אבל אז נזכרתי בפנים המאירות שחזרו ואמרו לי "אל תתייאשי אחרי הפרק הראשון, חכי עוד קצת". וחיכתי עוד קצת... ואז נסחפתי, צללתי, רותקתי לספר מתח מעולה, חכם, מעניין, שיש לו גם אמירה חברתית.
"נערה עם קעקוע דרקון", ספר ראשון בטרילוגיית המתח "מילניום", תורגם לעברית משבדית.

הסופר, סטיג לרסון, היה עורך של עיתון שוודי ומומחה לתנועות ימניות קיצוניות, אנטי-דמוקרטיות וניאו-נאציות, הוא נפטר לפני שהספר יצא לאור. הספר עוסק בנושאים הקרובים לעולמו ולעיסוקו של המחבר. אני הרגשתי את קצב החיים ואת הטמפרטורה בשוודיה, תוך כדי קריאה ויכולתי להשוואות את עולם התקשורת השוודי לתקשורת הישראלית.

מיכאל בלומקוויסט, עיתונאי ומו"ל של כתב העת הכלכלי, "מילניום", חרט על דגלו מלחמה נגד השחיתות. הוא מורשע בהוצאת דיבה, לאחר שלא הצליח להוכיח את טענותיו, כלפי איל הון מושחת ובית המשפט פוסק, שלושה חודשי מאסר בפועל.    

אמינותו המקצועית נפגעת והוא מחליט למזער את הנזקים שיגרמו לעיתון ועוזב מרצונו את תפקידו. בנקודה הכי נמוכה בחייו, כאשר הוא נמצא בשפל חברתי,כלכלי ומקצועי טלפון מסתורי והצעת עבודה מוזרה מאייל הון אחר, מאפשרים לו לקחת פסק זמן, להתנתק מהלחץ הסביבתי לקראת חזרה מאוחרת יותר.

הוא מתבקש להתחקות אחר הריאט ונגר, נערה בת 16 שנעלמה לפני 37 שנים. הנערה בת למשפחת תעשיינים ואנשי עסקים, נעלמה יום בהיר אחד בלא להשאיר עקבות. המשטרה ובני המשפחה לא מצאו ולא העלו דבר, כולם השלימו עם חסרונה, מלבד קרוב משפחתה הקשיש הנריק ונגר, שבטוח שהיא נרצחה רק בשל היותה חכמה ופקחית מספיק כדי להחליפו ביום מן הימים כמנכ"ל החברה.

מיכאל אורז מזוודות ועובר לגור בבקתה קטנה באי של משפחת ונגר, שם הטמפרטורה צונחת לעתים ל 37 מעלות מתחת לאפס. מכאן מתחיל מסע מרתק בעקבות בני משפחת ונגר ואותו יום גורלי בו נעלמה הריאט. הסיפור מקבל תפנית כאשר למסע החיפוש מצטרפת האקרית צעירה וחכמה הנתונה לחסדיו של אפוטרופוס מושחת.    

הספר מלמד אותנו דבר או שניים על יחסי הון ושלטון ועל המלחמה בתחנות הצדק.

מומלץ מאוד !!