ספרו האחרון (ולפי עניות דעתי וחששותי הכבדים מאד – עלול להיות באמת ספרו האחרון) של ג'ון לה קארה בן ה-86. והתחושה שהסופר יודע שזה עלול להיות ספרו האחרון מחלחלת מהעלילה המרתקת. מרתקת את מי, אתם שואלים? או, אז בניגוד לספריו האחרים עליהם אני ממליץ בכל פה – הפעם, הספר הזה – מומלץ רק לאוהבי/מעריצי הסופר הענק הזה.

תראו - כללית, ג'ון לה קארה לא כותב פשוט. הוא כותב מפוזר/מהורהר/התרשמותי מאד. בספריו הגדולים – "החפרפרת", "כל אנשי סמיילי" ו"המרגל שחזר מן הכפור" יש פסקאות שלמות שכאילו לא מתחברות לעלילה. מן, מה שקוראים בתיאטרון, ASIDE (כשהשחקן פתאום פונה לקהל ומדבר איתו ישירות. כמו שוודי אלן עושה בתור לקולנוע עם מרשל מקלוהן ב"אנני הול"). רובם הרהורים על הרוח הבריטית בכלל ורוח המעמד הגבוה שלה בפרט. הוא סופר שמחייב קריאה מדוקדקת ואטית. כל כך הרבה תבונה ותובנות מפוזרים בין משפטיו ופסקאותיו. ואם לא תקרא אותו לאט, כל משפט – אתה עלול לפספס משהו חשוב שזרוק במשפט תמים כביכול שלו. אזהרה – מכאן והלאה הרבה ספוילרים. ובמקרה של ג'ון לה קארה – לדעתי אין שום בעיה עם ספוילרים. עובדה – אני את ספריו הגדולים קורא שוב ושוב במחזוריות של 4-5 שנים ונהנה כל פעם מחדש מיכולת הכתיבה שלו. בקיצור – רק כדוגמא בולטת - ככה פספסתי, ולא פעם אחת – הרי קראתי את הספר לפחות 5 פעמים, את המשפט האגבי להפליא, שצריך לקרוא אותו יותר מפעם לוודא שזה אכן מה שכתוב הו, הזרוק ממש בסוף "החפרפרת", ממנו אנחנו למדים שג'ים פרדו הורג את ביל היידון הבוגד.

בקיצור – הספר הזה, "מורשת של מרגלים" מסופר על ידי עוזרו המסור של ג'ורג' סמיילי, פיטר גוויליאם, שהוא כעת איש זקן החי בצרפת. פיטר נקרא לבריטניה לתישאול ותידרוך לקראת משפט בו הוא מואשם ע"י ילדיהם של אלק לימאס וליז גולד, אהובתו, במותם של השניים בסופו של "המרגל שחזר מן הכפור". כן, כן – לה קארה עושה כאן תרגיל מרהיב והופך את סמיילי ופיטר גוויליאם לגיבורי העלילה המדהימה והחד פעמית של "המרגל שחזר מן הכפור". לקח לי כמה עמודים טובים להבין מה לה קארה עושה. הרי גם אם (ואני ממש לא זוכר. עכשיו אני צריך לחזור ל"המרגל") סמיילי וקונטרול וגוויליאם בכלל הופיעו בספר הזה, הם היו דמויות משנה שבמשנה. אני לא זוכר אותם שם, אבל זיכרון הוא לא הצד החזק שלי. אז כאן הספר בעצם משחזר את עלילות אלק לימאס, שנשלח להחריב את פידלר, היהודי הקומוניסט המרושע מהשטאזי במזרח גרמניה, בלי שהוא (לימאס) ידע על כך – אבל מנקודת מבטו של גוויליאם. וכווולם מופיעים בספר – ג'ים פרדו (שבספר הזה מתברר בצורה חד משמעית שהיה מאהבו של ביל היידון), קוני זאקס, פאון, מנדל וכל השאר. לה קארה בספר הזה מלהטט אחורה וקדימה בין החקירה הנערכת לגוויליאם היום לבין שיחזור פרטי סיפורו של אלק לימאס וליז, אהובתו התמימה פלוס קטעים משאר הסיפורים – "החפרפרת" ו"כל אנשי סמיילי". איזה כיף!!

טוב, עכשיו, אחרי שכמעט הרסתי לכם את כל ההפתעות אני חוזר בתוקף – את לה קארה לא קוראים בגלל העלילה. הוא לא דן בראון או הרלן קובן. הוא לה קארה האחד והיחיד. קוראים אותו בגלל סגנונו החד פעמי. אבל, דווקא בספר הזה הסגנון הרבה פחות בולט. הספר קצר בהרבה מספריו האחרים ומהורהר הרבה פחות. העלילה דחוסה ותכליתית. כאילו שלה קארה חשש שמא לא יספיק, בשל גילו המתקדם, לסיים את הספר. ולמרות זאת – למי שאוהב את ג'ורג' סמיילי – ספר מקסים ונהדר ונפלא. מאד מאד נהניתי ולבטח אחזור גם אליו.

יושב לו סוכן חשאי בדימוס, שמאחוריו עשרות מבצעי ריגול מורכבים במלחמה הקרה, מול באני, היועץ המשפטי של השירות (מי לעזאזל קורא לעצמו באני?) ומורט את שיערות ראשו. מה, הם לא יודעים שהמבצע ההוא, מלפני כמעט 60 שנה, הצליח?
 

הבשורה על ספר חדש מאת הכהן הגדול של ספרות הריגול, ג'ון לה-קארה (ששמו האמיתי הוא דיוויד קורנוול), שמתאר עלילה חדשה שגיבורה הוא רב-המרגלים "הגוץ הממושקף והמודאג תמיד ג'ורג' סמיילי" (עמוד 13), שמחה אותי מאוד. בספריו תיאר הסופר, בעצמו איש השירות החשאי הבריטי, אולי טוב מכולם, את עולם הביון במלחמה הקרה – המאבק בין ארצות הברית ובנות-בריתה לבין ברית המועצות וגרורותיה. בספריו, הוצגו המרגלים כאנשים רגילים, אפורים, העובדים בארגון ממשלתי בירוקרטי, מסואב ומנוכר. ההיפך הגמור מגיבוריו של רוברט לדלום ובהם המתנקש ג'ייסון בורן, שתמיד לובשים טוקסידו, חמושים באקדחים עם משתיקי-קול ומיישמים היטב את שיעור ה"שלוף – דרוך –תירה" שלמדו. אין זה אומר שהספרים שכתב היו גרועים, להיפך. בביקורת שהתפרסמה ב"וושינגטון פוסט" על אחד מספריו של לדלום נכתב שמדובר ב"ספר מחורבן עד כדי כך שנשארתי ער כל הלילה כדי לגמור אותו". הספרים הללו הציגו את עולם הריגול כזוהר וכעימות בין טובים ורעים, ומחבריהם כתבו מותחנים. לה-קארה, כדברי אלוף (מיל') שהיה מיודד עמו, הוא סופר של ממש.

לה-קארה, כתב הסופר והמתרגם יונתן דה שליט (איש מודיעין אף הוא) בהקדמה לאוטוביוגרפיה שפרסם הסופר הבריטי בשנה שעברה, "הבהיר לנו שהטובים והרעים נמצאים בשני צדי המתרס. היו מפגשים חשאיים, פרצי אלימות קצרים, חדרי חקירות מסויטים, תחבולות, בגידות מכל הסוגים, גיבורים אפרוריים והרבה הרבה ערפל". והנה, הכנופייה הישנה רוכבת שוב. סמיילי, גווילם, לימאס, קונטרול וגם ביל היידון הזכור לשמצה ועוד ועוד.

ספרו החדש "מורשת של מרגלים" (הוצאת כנרת, 2018), מתמקד הפעם באחת מדמויות המשנה בטרילוגיית קארלה הנודעת של לה-קארה (על שם יריבו הגדול של סמיילי במרכז המוסקבאי). גיבור הספר, אם כן, הוא פיטר גווילם, פעם נערו ושותפו של סמיילי בשירות החשאי הבריטי, וכיום מרגל מזדקן שנהנה מפרישתו בחווה מבודדת בבריטני. סמיילי, ש"היה ראש השירות בעשר השנים הכי קרות של המלחמה הקרה" (עמוד 29), הוא שגייס את גווילם בשעתו, כשהציע לו "להצטרף אלינו על בסיס קבוע יותר. אנשים שעובדים בשבילנו בחוץ לא תמיד משתלבים בפנים. אבל במקרה שלך אנחנו חושבים שיש סיכוי. אנחנו לא משלמים הרבה, והקריירה בדרך כלל קטועה. אבל אנחנו כן מרגישים שזה תפקיד חשוב, כל עוד מתמקדים במטרה ופחות באמצעים" (עמוד 14). הוא עבר הכשרה בבית הספר של השירות ("החממה"ׂ, כפי שכינה זאת בספריו) שבסאראט והיה לקצין איסוף.

גווילם הוא מהגיבוריו הזכורים לטוב של לה-קארה, מעין נער-פוסטר מוכשר ואולי הגיבור היחיד שלו שמזכיר במשהו את גיבורו של איאן פלמינג, ג'יימס בונד. בשעתו הפעיל גווילם סוכנים בצפון-אפריקה הצרפתית, תפקיד שנחשב למסוכן מאוד. הכיסוי שלו, בדומה לזה של המחבר, "נשרף", סוכניו נתלו והוא "קורקע", ונעשה לאחראי על יחידת המתנקשים של השירות, המכונה "ציידי-הגולגולות". בפרספקטיבה על אותם ימים מעיר גווילם ש"בחממה שבסאראט לא לימדו הגנה עצמית אלא מגוון דרכים להרוג, אחדות מהן בשקט, אחרות קצת פחות, אבל הגנה עצמית לא הופיעה בתפריט" (עמוד 112). עתה נקרא גווילם הקשיש ללונדון בכדי לספק לבאני, היועץ המשפטי של השירות ולא של גווילם (כפי שהוא מתעקש להבהיר), הסבר על תפקידו "במבצע הונאה בריטי, שם-קוד מערבולת, שתוכנן נגד שירות הביון המזרח-גרמני (השטאזי) בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות השישים של המאה העשרים, והוביל למותם של הסוכן החשאי הבריטי הטוב ביותר שהכרתי מימי, ושל אישה חפה מפשע שלמענה הוא הקריב את חייו" (עמוד 7). 

גווילם, שב ללונדון ואז מבהיר לנו לה-קארה, באמצעותו, מה דעתו על המטה החדש והגרנדיוזי של השירות החשאי הבריטי ועל הדרך מספק לנו פלאשבק לימי המלחמה הקרה. "צריך להיות מרגל מהדור הישן כדי להבין את הסלידה שתקפה אותי למחרת בארבע אחר הצהריים, כששילמתי לנהג המונית והתחלתי להעפיל במעלה שביל הבטון המוביל למטה החדש והראוותני של השירות. הייתם צריכים להיות אני בשיא קריירת הריגול שלי, כשחזרתי עייף כמו כלב ממוצב שכוח-אל של האימפריה – הסובייטית בדרך כלל, או אחת החברות בה. הגעתם היישר מנמל התעופה של לונדון באוטובוס, ואז נסעתם בתחתית לכיכר קיימברידג'. צוות ההפקה המתי לתחקר אתכם. עליתם בחמש מדרגות מטונפות אל מפתן הזוועה הוויקטוריאנית המכונה ה"מטה", ה"משרד", או פשוט ה"כיכר". והגעתם הביתה" (עמוד 19). עד מהרה מגלה גווילם כי בשירות בגלגולו הנוכחי עובדים אנשים ש"לא ידעו את יוסף" ואין להם מושג איך ניצחו הוא וחבריו בעימות הקטלני ההוא, שהיום מכונה המאבק הבין-גושי אך עבורם היה עניין של חיים ומוות, כשהם פועלים לבדם בארצות יעד.

מבצעי מודיעין שפעם נחשבו להצלחה גדולה, נבחנים בעיניים של מי שהתרגלו לבחון כל דבר בכלים משפטיים ומוטרדים בעיקר מכך שהשירות יהיה חשוף לתביעה. על גווילם לבאר להם מדוע נשלח הסוכן אלק לימאס למזרח גרמניה. כשמתכננים מבצע, מצטט גווילם את הכלל שטבע לימאס בנוגע למבצעים, "צריך להביא בחשבון כל דרך שבה השירות עלול לדפוק אותך, ולחכות לדרך היחידה שלא חשבת עליה, אבל הם כן חשבו" (עמוד 137). לימאס אכן נדפק, כהוגן, בידי אנשיו שלו. עכשיו, אחרי כל השנים שעברו, חייב גווילם לוודא שהוא לא יהיה השעיר לעזאזל שישלם על כך. כי מישהו חייב לשלם.

לימאס הוא, כאמור, גיבור הספר "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), אולי ספר הריגול הטוב ביותר שנכתב, והמבצע שנדרש גווילם להסביר, "מערבולת", הוא בעצם סיפור המעשה בספר ההוא, שהפך את לה-קארה לסופר בעל שם בינלאומי. לימאס, גבר נמוך וחסון ממוצא אירי, הינו איש מבצעים מנוסה ומיומן שלחם במלחמת העולם השנייה בשורות למנהלת המבצעים המיוחדים (SOE) ושימש בראשית שנות השישים כראש "תחנת ברלין". הוא שב לבריטניה לאחר שכל הסוכנים שהפעיל נלכדו או נרצחו על-ידי השטאזי, שירות הריגול הנגדי של גרמניה המזרחית, ונאלץ לפרוש מן השירות. "בסופו של דבר, הם אמרו, ברלין היתה כישלון זה שנים, ומישהו היה צריך לשלם את המחיר. מלבד זה, הוא היה זקן מדי בשביל מבצעים, עבודה שבה התגובות שלך חייבות להיות מהירות כאלה של שחקן טניס מקצועי. לימאס עשה עבודה טובה במלחמה, הכל ידעו זאת. בנורבגיה ובהולנד הוא הצליח איכשהו להישאר בחיים, ואחרי הכל, הם העניקו לו מדליה" (עמוד 23).

אך למעשה לימאס לא פרש כי אם נשלח במצוות השירות למבצע אחד אחרון, בחזרה אל הכפור, מסוכן מכל אלו שבהם היה מעורב בעבר. עליו לחצות מעבר למסך הברזל ולהפליל את ראש מחלקת הריגול הנגדי של השטאזי, מונדט, כסוכן כפול של שירותי הביון של המערב. המבצע ההוא מסתבך ולימאס מגלה שכל האמצעים כשרים בכדי להשיג ולהצדיק את המטרה. בפרספקטיבה מאוחרת בספרו החדש, נראה שהסופר (שלחם במלחמה הקרה בעצמו) לעתים אינו בטוח בכך. אף שהספר החדש אינו מוצלח כפי שהיו אלו שכתב בשנות השישים והשבעים, הרי שגם כאשר לה-קארה בינוני הוא טוב בהרבה מכותבי מותחני הריגול.

בספר שכתב אז, ב-63', שם לה-קארה את הציטוט הידוע של ג'ורג' אורוול בפי ראש השירות החשאי דאז, קונטרול, שמסביר ללימאס כי "אנו עושים מעשים לא-נעימים כדי שאנשים פשוטים כאן ובמקום אחר יוכלו לישון בשלווה במיטותיהם בלילה. האם זה רומנטי מדי? מובן שלפעמים אנו עושים מעשי נבלה" (עמוד 19). בעצם, אמר לנו לה-קארה כבר אז, הביון המערבי לא היה חף מאכזריות מחושבת, קרה ונוראה, במאמציו לנצח את יריביו הסובייטים ולמעשה לא שונה מהם כפי שהיו אנשיו רוצים לחשוב.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 20.02.2018 ) 

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 21.02.2018)