דליה שלחה לי הודעה שאני צריכה לקרוא אותו ולהזיז ספרים אחרים הצידה בגללו. דליה ואני נפגשות פעם בשבוע ולכאורה, היא יכלה לחכות שנתראה, אבל לא. ולא סתם. ספריה של מירה מגן חביבים עלי משכבר. לאחרונה כולנו שיבחנו עד מאד את אחותו של הנגר שכתבה. הפעם, לדעתי, עשתה הסופרת קפיצת מדרגה של יופי בכתיבתה. 

    "אחר כך, בהוסטל, כשהיינו כבר במיטות אמא אמרה,

     שמעת את הברכה של אליקו? הוא יודע שכל החיים יצטרך את אמא שלו, הוא מפחד שהיא תזדקן ותלך פַייפֶן כמוני ולא יהיה מי שידאג לו. כדאי שמישהו יסביר לו שלא כל הזקנות נהיות משוגעות ואלטע-שמאטע כמו הסבתא שלו." עמ' 102. ככה. שורה חדשה באמצע המשפט.

עכשיו: אני, כל מה שאני מספרת לכם פה בַבלוג, זה מהמקום של קוראת ספרים, ולא משהו יותר מקצועי מזה. אבל אהבתי מאד את הצורה שהדברים נכתבו פה, ועל זה אני רוצה לספר לכם. הרגשתי כאילו הסופרת אומרת לנו: שימו לב, יש כאן משהו חשוב. קחו אויר לפני זה. קראו בניחותא, בתשומת לב.

כמובן, יכול להיות שזו איטנרפרטציה שלי בלבד. אולי התכוונה למשהו אחר, אבל ברור לאורך הספר שזה מכוון, וזה מאד מאד מצא חן בעיני. זה מזמין קריאה איטית, מהורהרת, אולי עמוקה יותר.

הסיפור מסופר בקולה של רונה, אחותה של מיכאלה. רונה היא אלכוהוליסטית בגמילה שהונחתה בביתה של מיכאלה ע"י המשטרה, והיא משוכנת בדירה בחצר. מהר מאד מגיעה לשם גם אימן של השתיים, משוחררת מבית משוגעים. כך מקבלת היחידה את הכינוי "ההוסטל". בבית הגדול והמרווח הצמוד גרים מיכאלה, האחות המושלמת, האקדמית, היפה, הנקייה, המוקפדת, המתנהגת בדיוק לפי הספר, עם בעלה הפסיכיאטר המכובד וארבעת ילדיהם, אחד מהם בעל צרכים מיוחדים. יש בין מיכאלה ורונה מעין חוזה שהיא נשארת שם, בהוסטל, בסביבה המגוננת הזו כביכול בתנאי שהיא מתנהגת כמו שצריך, ואינה מתערבת בשום צורה בחיי המשפחה המלכותית, "המושקעת". רונה - יש בה סוג של עקרות רגשית שהיא משמרת בעצמה, תוצאה של ילדות דפוקה וחסכים משכבר. היא משתדלת מאד לתת לדברים לרחף מעליה, להיות נייטראלית ולשדר לעולם החיצון שהיא נונשלנטית כלפיו. לא משנה לה מטוב ועד רע. זהו מבצר מבחירה, שיוצר כלפיה סוג של סקרנות ומשיכה וגם רתיעה. עם זאת, היא מאד קשובה ומתבוננת.

בכל הנוגע לתוכן, נסתפק בזה. 

יש בספר המון מילים מיוחדות: רונה עובדת ב"פיצוצקייה". לא פיצוציה ממש אלא משהו יותר קטן ופחות משמעותי. 

ויש משפטים יפהפיים:

"ברגע ההוא הייתי קרובה לקום, לחצות את השטיח שבינינו, לבוא אליה ולשבת לידה, על פניו מעשה של קלי קלות, ולאמיתו של דבר, מסע כומתה." עמ' 128

"עצבן אותי שהם לא מספרים לך את האמת, אמרתי לה,

אף על פי שזה לא עיצבן אותי בכלל כי מה אכפת לי מהאמת, אני לא ממחלק המוסר ולא מהוועד של בית הכנסת." עמ' 171

"'כן', מילה בגודל חיפושית, פרת משה רבנו קטנטנה, הָבַרת כלום קצרה ואיזה עבד כי ימלוך ההד שלה, חוזר מהספרים, מהתקרה, מהמדרגות." עמ' 284

"לא התחייבתי על כלום כשנהייתי." עמ' 311

שמעתי מרבים וטובים סופרלטיבים לרוב על הספר הזה, ואני מצטרפת אל כולם.

תעשו לעצמכם טובה. תקראו. 

ובבקשה, ספרו לי. כי אשמח מאד לשתף את החוויה הזאת שוב גם דרככם.

”מיכאלה” הוא רומן ששלושת הדמויות הראשיות בו הן נשים, ולא סתם נשים כי אם אם ושתי בנותיה, ומנקודת המבט הצרה הזו הרומן מציית לכללי הסוגה הנקראת ספרות נשים כזאת שלא חורגת מהסיפור הצר של משפחה גרעינית של רגשות ומערכות יחסים, אין כאן יציאה מהפרטי אל הלאומי, אין כאן חשיפה לתמות אידאולוגיות, או איזו שהיא הצהרה פוליטית כל שהיא “הוא כבר היה מורעל בכל האידיאולוגיה בגרוש שהזריקו לו, לי לא הייתה שום אידיאולוגיה, ימין, שמאל, לא התעניינתי ולא פיתחתי עמדה ונטייה לשום צד”  רונה הגיבורה, זאת ללא ההכרה הרשמית זאת שאותה לא שיבחו ולא קשרו לה כתרים ומעל לכל לא נתנו לה את הכבוד שתהיה זאת שעל שמה יקרא הרומן.  היא אשה שמתמקדת בחייה שלה בהישרדותה, אין לה סבלנות או טיפה של רצון להתעניין בפוליטיקה בתרבות במה שהוא מעבר לצורכי הקיום. “שמע, אני לא יודעת כלום על ספרים. הפסקתי לקרוא בערך בגיל שמונה” היא עונה להצעת עבודה שהיא מקבלת מסוחר ספרים. רונה היא אחותה של מיכאלה, מיכאלה היא הדמות שעל שמה נקרא הרומן היא קיבלה את הכבוד ורונה לעומתה היא המספרת זו  שאחראית על מהלך הסיפור על הגשתו לקורא על נקודות התצפית ועל ביאור הסצנות השונות  תפקיד המספר הוא תפקיד משמעותי ובעל חשיבות עליונה ואת התפקיד הזה קיבלה, רונה.  כך שלפחות מבחינת חלוקת התפקידים רונה לא קופחה.

רונה ומיכאלה  שיצאו מאותה הרחם כפי שרונה חוזרת ואומרת, הן כל כך שונות: מיכאלה בעלת ההשכלה אשת מקצוע עם שם שהולך לפניה ומחזיקה בקליניקה פרטית לייעוץ זוגי היא אשה יפה מאוד שחיה עם בן זוגה הפסיכיאטר וארבעת ילדיה בצפון תל אביב בדירה שחוברה יחדיו משתי דירות ונהפכה לדירת גן יוקרתית באחד מחלקות האדמה היקרות בארץ. ואילו רונה המספרת היא אשה חסרת השכלה, רווקה ללא ילדים שנמצאת תחת חסותה של אחותה לאחר שהובאה לשם כשהיא שיכורה מכורה וחיה ברחובות.

מיכאלה ובעלה לוקחים חסות על מיכאלה, היא ישנה ביחידת אירוח בחצר , וכחלק מתהליך שיקומה, הזוג המוצלח שוכר עבורה מין קיוסק שעליה לתחזק אותו, לדאוג שלא תחסר סחורה , למכור לנקות ושאר עבודות הקשורות בתחזוקתו, ובעיקר לפתוח אותו כל בוקר ולסגור אותו בערב, שיהיה לה עיסוק הרי ידוע לכל שתעסוקה היא אחת המפתחות לריפוי, הקיוסק נמצא בדרום הקשוח של תל אביב אי שם בקצה רחוב אלנבי בפאתי התחנה המרכזית. הספר מלא בניגודים ובהפכים הצפון העשיר והדרום העני, בעלי השכלה ומולם חסרי השכלה, האחות המוצלחת ומולה האחות שהיא כישלון מוחלט. ויש אף את הנורמליים ומולם את המשוגעים, המשוגעת בסיפור הזה היא אמן של שתי האחיות  - סמדר, סמדר הייתה מורה היא הייתה נשואה לאהבת חייה והיה לזוג את שתי הבנות הללו, אולם האם נפלה בשבי הדת, בתחילת דרכם הזוג היה זוג מסורתי , אולם האם הלכה והתחזקה בדת ואף השתגעה ממש עד כדי אשפוז ממושך במחלקות סגורות, בסופו של עניין האב נטש הן את אשתו והן את בנותיו פשוט נעלם, האם הייתה מאושפזת והבנות נלקחו לבית של אחות האב, ובנקודה הזו התחיל הקלקול אחות אחת טופחה והצליחה והשנייה התמרדה, נזרקה למוסדות נפלטה מהמערכת עד שמצאה את עצמה בגיל שלושים וחמש על מפתן דלתה של אחותה, שיכורה וחסרת כל.

לרונה שקוראת לחדרה “הוסטל” מצטרפת אף האם סמדר – מסתבר שלאחר שנים רבות במחלקות בריאות הנפש, הרופאים מחליטים לשחררה לעולם, מיכאלה כמובן לוקחת חסות אף על אמה ומוחלט שהיא תצטרף לרונה, בחדר שלה בחצר.

בעוד המגורים המשותפים של הבת הנגמלת והאם המתאוששת מתממשים באופן חיובי למדי מסתבר שדווקא בממלכתה של מיכאלה האחות הנורמטיבית זו שמג’נגלת בין ילדיה בן זוגה לקוחותיה, הרצאותיה ועיסוקיה, החיים הולכים ומסתבכים, וסערה גדולה מתרחשת.

באחת הסצנות בספר מבקשת מיכאלה מבן זוגה הפסיכיאטר שיאשפז אותה “אבל אני חולה אמרה ביובש שקט מיואש. להזכירך דיאגנוזה זה התחום שלי צר לי אבל את לא חולה” מיכאלה, מנסה לפתור את כל בעיותיה בבריחה אל “המחלה” המחלה כתמה, המחלה כפתרון לכל בעיות הנשים באשר הן,  מיכאלה נאחזת בגנים שלה: אמא משוגעת, אחות מכורה, כמה קל ונעים להתרפק על השיגעון, אולם הן בעלה והן אחותה לא מגלים שום אמפטיה לרחמים העצמאיים, ‘בישלת דייסה תאכלי אותה’ אומר לה כל אחד מהם בשפה אחרת, ודווקא היחס הלא אמפטי שלהם קצת מוציא את הסיפור מהגטו הנשי שלו, מערכת היחסים המתפתחת בעקבות המשבר בין האחות המנודה לבין הבעל הפסכיאטר של אחותה היא מערכת יחסים מעניינת ואף מרגשת לעיתים ולו רק בגלל יחסי הכוחות שהולכים ומשתנים. הרומן מלא בדמויות משנה שמעשירות את העלילה ומוסיפות לה עניין, מאהבים שונים, דוקטור למדעי המוח, סוחר ספרים,  מוכרת פרחים, קוסמטיקאית ואפילו ציפורי דרור.

מיכאלה הוא רומן שזורם בקלות, הקריאה בו קולחת העלילה סוחפת ומעניינת בהחלט כדאי לקרוא.

רומן שאי אפשר להניח אותו עד לסיומו.

גילוי נאות: קראתי את כל ספריה של מירה מגן ואני מאוהבת בסגנון הכתיבה ובשפה שהיא משתמשת בה ובעיקר במבנה המשפטים המיוחד לה.

שלוש הן גיבורות הסיפור:

מיכאלה –  "האישה המצליחה". יועצת זוגית, נשואה לפסיכולוג, יש להם 4 ילדים, מצבם הכלכלי מעולה, יש להם בית גדול והם מנהלים אורח חיים מסודר עם כללים ברורים.

רונה – אחותה הצעירה של מיכאלה שהייתה הכבשה השחורה של המשפחה מאז שנולדה, אלכוהוליסטית לשעבר שמיכאלה נתנה לה לגור ביחידת דיור הצמודה לביתה  כדי שתוכל להשגיח עליה שלא תחזור לשתות. אין לה שום רכוש משל עצמה, לא ידידים ושום תקווה לעתיד.

סמדר -  אמן של מיכאלה ורונה. היא הפכה חרדית כשבנותיה היו צעירות, בעלה התגרש ממנה ונסע לאמריקה, היא הוגדרה כחולת נפש , אושפזה  וכששוחררה עברה לגור עם רונה בביתה של מיכאלה.

סביב 3 דמויות אלה מתפתחת העלילה המסופרת מנקודת מבטה של רונה.

רונה , האחות ה"לא מוצלחת" היא בעלת אישיות חזקה, רואה דברים המוסתרים בהתנהלות של אחותה וגיסה, מתיידדת עם מעט אנשים ונשארת נאמנה לעקרונותיה.  היא מצליחה לשמור מאחותה, העוקבת אחרי כל צעד ושעל שלה, סודות על חייה ולא מוותרת על מה שחשוב לה.

מיכאלה, לעומתה, המתגלה בתחילת הסיפור כ" אישה המצליחה" שיש לה הכול והיא שולטת על כל מה שקורה עם בעלה , ילדיה , אחותה ואמה מתגלה בהמשך כדמות שונה לחלוטין.

 הספר נותן לקורא תובנות רבות ביחס ל"לא הכול זהב" ו"אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".                                                                   מירה מגן , מעבירה בספר הנפלא הזה התייחסות  ליחסים במשפחה ומחוצה לה, מסגרות חיים על חולשותיהן, חוסן נפשי, הקפדה על כללים ומגרעותיה, אמונה  ושקרים ומראית עין.

השפה שבה היא משתמשת משלבת שפה "נמוכה" עם שפת המקורות העשירה בצורה מעוררת התפעלות.

כמו כל ספריה של מירה מגן זהו ספר המעורר הרבה מחשבות ורגשות ואני כבר מצפה לספר הבא שלה.

מיכאלה שלה
לספר החדש של מירה מגן קוראים פשוט "מיכאלה" (כנרת,זמורה-ביתן). שם מתעתע בסתמיותו, לספר שעל כריכתו מופיע צילום סתמי לא פחות (בקרדיט נכתב שהוא נלקח ממאגר צילומים), של אישה צעירה ששערה מסתיר כליל את פניה. אבל אל תתנו לסתמיות הזאת לתעתע בכם, כי היא רק לכאורה כזאת. מאחוריה מסתתרים סיפור, דמויות ותובנות, שרחוקים מסתמיות או מכל שגרת קיום ספרותי אנמי. שום דבר ב"מיכאלה" אינו מתנהל על פי המצופה, אינו כפי שהוא נראה. המשפט הפשוט להפליא והגאוני-להרהיב של חנוך לוין במחזה "המתלבט" – "זה לא בדיוק ככה", מגדיר אולי הכי טוב את מה שמגן עשתה בספר המצוין הזה.
נתחיל מזה שגיבורת "מיכאלה" בכלל אינה מיכאלה, אלא אחותה רונה. ורונה, בנבדל מהעלמה הענוגה מוסתרת-הפנים שעל הכריכה, היא רווקה בת 35, לא יפה ומוזנחת. כי ככה מתאים לה. והיא גם אלכוהוליסטית חסרת-כל, שמעולם גם לא היה לה כלום בחיים. בפתח הספר היא מובאת בידי שוטרים לבית אחותה מיכאלה, אישה מוצלחת ומצליחנית לפי כל הפרמטרים המקובלים – פסיכולוגית יפהפייה, יועצת-זוגית בעלת קליניקה משגשגת, נשואה לפסיכיאטר בכיר ומצליח, אם לארבעה ילדים מוצלחים שמתגוררת בשתי דירות גן מחוברות עם יחידת דיור בחצר. מיכאלה לוקחת את רונה תחת חסותה בתנאי שזו תעבור תהליך גמילה. רונה נכנסת לגור ביחידה שבחצר ומתחילה לעבוד באדישות בבודקה לממכר ממתקים/עיתונים/ משקאות. בתוך זמן קצר משתחררת גם אמן של רונה ומיכאלה מבית חולים פסיכיאטרי בו הייתה מאושפזת שנים רבות, וגם עליה פורשים הפסיכולוגית והפסיכיאטר את חסותם (גם החוקית, היא זקוקה לאפוטרופוס) והיא מצטרפת לרונה ביחידה שבחצר.
מגן מגוללת את סיפורה של רונה כמי שמניחה על שולחן מדוגם כדור צמר מהודק ומסודר ומתחילה לגלגל אותו לאט ובהדרגה, עד שלפתע כל השולחן הנאה נעלם תחת סבך פרוע של חוט שהולך ונפרם. כי רונה, ששורדת מיום ליום בלי שאיפות ובלי כל רצון להיות מעורבת בחיי מישהו, מתגלה כשונה ממה שאולי היה נדמה, ודאי שונה מכל קונבנציה מוכרת (תתחילו מעניין האישה האלכוהוליסטית – כמה כאלה פגשתם בספרות?). אין לה שאיפות של ממש והיא לא מפתחת כאלה באמת (יש לה פה ושם דחף למשהו, אבל זהו בערך), אין לה עניין להיראות טוב, למשוך אנשים, להתקרב אל מישהו או להתחבב עליו באמת וכן הלאה. אחותה מיכאלה, האישה המושלמת, מתבררת בהדרגה כרחוקה ממושלמת, וכך גם כל יתר בני משפחתה. החזות המושלמת נשענת יותר ויותר על מערך שקרים שחושפים אותה במערומיה לקורא, וכמעט ממוטטים את הבית המסוגנן על יושביו. ובין לבין יש גם ההיסטוריה האיומה של האחיות, שאמן העדיפה רומן סוחף וטוטאלי עם אלוהים על פני בעלה, שברח ממנה וממשפחתו, התמכרות שהובילה לאשפוזה הארוך, להגעת שתי הילדות לדודה שלא ממש רצתה בהן והסכימה להשאיר אצלה את מיכאלה ה"טובה", אבל זרקה מביתה את רונה המרדנית והפרועה.
כבר עשרים שנה, מאז הרומן הראשון שלה ("אל תכה בקיר"), אני קוראת את ספריה של מירה מגן. היא בעיני מהכותבים שיודעים גם לספר סיפור וגם לכתוב. צודק העורך שלה, יגאל שוורץ, שכתב בגב הספר כי בכל ספריה הקודמים הדמויות המרכזיות היו דמויות נורמטיביות שנקלעו למשבר ואילו הפעם עומדת במרכז ומספרת את הסיפור דמות חריגה, או במילותיו: "דמות פרועה, שאינה מצייתת לנורמות חברתיות ובזה להן." רונה היא אכן פרועה, שוברת נורמות ומוסכמות – גלויות ושתוקות – אבל בנבדל מדמויות מרדניות קונבנציונליות, היא מחוללת את הסערות שלה בלי רוח וצלצולים אלא בשקט גדול. היא מחוללת רעידות אדמה מבפנים החוצה, בלי שום התפרצויות גועשות מקדימות. וזה עוד פן בייחוד של הספר הזה של מגן.
ברונה, יצרה מגן דמות חריגה, חכמה, שנונה, בעלת כושר התבוננות, שדרכה היא מאייתת תובנות, הערות והארות שונות, רבות מהן חריפות ולא מקובלות על חברה ומשפחה, דת ותרבות, נורמות וקונבנציות. והיא הצליחה לכתוב אותה, כמו גם את הדמויות האחרות, את היחסים ביניהן ואת העלילה בתנופה, בעושר לשוני, בבהירות כובשת. כך למשל, רונה מהרהרת כשהיא שוקלת לעבור לגור עם אמה בדירה משלהן: "...הראש עסוק באיך יהיה לגור עם אימא ואם הדירה הזאת שווה את המאמץ, ואם יש בכלל בחיים האלה משהו ששווה מאמץ. הנה, אימא אהבה גבר והוא נסע לאמריקה, אחותי המושלמת אהבה גבר ועכשיו היא פה והוא שם...שום דבר לא מחזיק מעמד, נדמה לך שתפסת חתיכת אושר והופ, החליק וחמק ממך כמו צלופח, ככה אלוהים תיכנת את כל העסק הזה, עשה...שהכול יהיה זמני, מתכלה, אובד, חנויות מכולת, ים המלח, אהבה, נמלה, קרחונים, נשיא ארצות הברית..." ובמקום אחר, כשאחותה מבקשת ממנה למעשה לקחת צד ולהתערב בינה לבין בעלה, רונה אומרת: "לא צידדתי לא בו ולא בה, הוא מרגיש נבגד וזו זכותו, היא הולכת אחרי לִבה וזו זכותה, ושניהם כנראה צודקים וטועים באותה מידה. מילים גדולות כמו מוסר ונאמנות לא עניינו אותי, גם לא חטא ועונש, שני הצאצאים של המוסר ושל הדודה האנטיפתית צביעות."
רונה החריגה, שלא לומר פגומה, היא חלק ממשפחה דיספונקציונלית שנאלצת לעבור פרק מלא תהפוכות, התנפצויות ואיחוי שברים במסע שנקרא חיי משפחה אחת. בסופו של דבר ועלילה, האיזון שהיה והופר מוחזר – אבל אחרת. ולא, מגן לא נופלת למלכודת הסוכרזית של סוף-טוב, היא הולכת עד הסוף עם הגיבורה המפוכחת שלה, שרואה הרבה יותר מחמשים גוונים של אפור בחיים, ולא הרבה גוונים אחרים, ומביאה אותה לקו גמר רווי עצב מתוק, עם טאץ' של אופטימיות.
ספר שהוא כמו שוקולד מריר, מענג וממלא, רב-הארות מושחזות מעוררות מחשבה, שמצטיין בגיבורה כובשת בשונותה ובכתיבה מעולה. שבוע הספר תכף בא – תוסיפו לרשימת הקניות.

בספרים של מירה מגן לדמויות שלה יש סדקים. הם שבורות נשברות, מתאחות אבל הפסל קצת יותר עקום . בספר מיכאלה, בשונה מספריה הקודמים הדמות הראשית, היא הסדוקה. רונה. האחות הלא מוצלחת .זאת ששותה את עצמה לדעת כדי לא לדעת ולשכוח. לשכוח שפעם הייתה לה משפחה של אמא, אבא ושתי אחיות, עד שאמא שלה מצאה את אלוהים ואבא שלה מצא פתח מילוט. שתי האחיות מוצאות מהבית. מיכאלה שעל פניו, היא החזקה יותר, הצליחה להקים משפחה לתפארת, להפוך ליועצת זוגיות. בעוד הסוררת, מחפשת את הוריד הבא ושותה.

כשהיא מגיעה לסף ביתה של אחותה, היא מתחייבת להשתקם :"מיכאלה אחותי וערן גיסי מתאמצים לביית אותי, להשחיל אותי במסלול מתוקתק של עולם מסודר שיוצא לעבודה בבוקר וחוזר גמור בערב" (עמוד 8). אז הם שכרו לה 'פיצוצקיה' כדבריה של רונה , דוכן לממכר עיתונים, ממתקים וסיגריות .וזהו עולמה, פיצוצקיה, יחידת דיור אותה היא מכנה הוסטל ולישון. בעוד אחותה מנהלת ביד רמה ובשמלה רכוסת כפתורים בית עם ארבעת ילדים וקליניקה מצליחה, רונה מתלבטת אם כדאי לטרוח להסתרק ולהתקלח. החיים זה מה שיש לה בינתיים, אולי על זמן שאול אז למה לטרוח. את כיעורה (לעומת אחותה ולא. נשים בכלל) היא לא רוצה להסתיר, זו היא והיא לא תשתנה כי צריך.

מספר אירועים מטלטלים את חייה של רונה שרק רוצה שקט. פגישה עם גבר דתי ונשוי שמעורר בה יצרים שהחיים הרדימו לה, אמה יוצא מהמחלקה הסגורה ועוברת לגור איתה ביחידת דיור והבית המושלם של מיכאלה מתחיל להתפרק .רונה לא רוצה את הרעש, היא רוצה להמשיך להיות רדומה. אבל הגבר הזה לא מניח לגופה, והבן הקטן של מיכאלה שסובל מבעיה התפתחותית חודר לליבה .ואמא שלה. המפגש ביניהן מעלה כעסים ותסכולים :" איזה אמא, את אמא? את מכרת אותנו בחינם תמורת הרומן הסוער שניהלת עם אלוהים .היא פרצה בבכי ובכייה לא נגע בי, אם היא בוכה על חייה אז יש לה את כל הסיבות בעולם, אם היא בוכה בגלל נפשה המשובשת, אני לא פסיכיאטר ובאופן כללי הייתי חסינת בכי..." (עמוד 79) .

בשפה פיוטיות וישירה מגן נוגעת בעצבים החשופים של דמות שהיא בשוליים, ודמות שהיא במרכז ולא יכולה יותר להיות. ובין לבין יש אמא ואחד אלוהינו .במהלך הקריאה ובסיומה תהיתי על בחירת השם והכריכה לספר. השם הוא שמה של האחות "הטובה" ובכריכה מופיעה אישה שאת פניה לא רואים, שמלתה היפה והדקיקה נרטבת מהגשם . האם האישה בכריכה זאת רונה או מיכאלה? ואולי שתיהן. והשם? האם מגן בחרה באחות המוצלחת כי כך צריך בחברה שלנו, או אולי היא אומרת לנו, תקשיבו, אל תאמינו לכל מילה שכתובה.

נועה רום

"מיכאלה" הוא ספרה העשירי, כמדומני, של מירה מגן. את תשעת הקודמים קראתי זה אחר זה במועד סמוך ליציאתם לאור, מאז יציאתו של הספר הראשון "כפתורים רכוסים היטב" בשנת 1994. נכבשתי בכתיבתה האינטימית והאישית,בשפתה הנעימה והמיוחדת, בהתבוננותה העמוקה לנפש האדם וליחסים הבין אישיים שהיא רוקמת. תמיד יש רקע התרחשותי, תמיד דמויות בנויות ומתפתחות, תמיד מתח נוכח של חיי הגיבורים והאינטראקציות ביניהם ובינם לבין סביבתם, עברם, עתידם. מספר לספר עומק הדמויות, בגרות הכתיבה וכל שאר ייחודיותיה של מירה מגן הלכו והתפתחו, העצימו והשתבחו.

"מיכאלה" הוא מעין המשך ברצף זה, אבל גם מיוחד באיפיוני הדמויות הקיצוניות ובחריגותן. שלוש גיבורות לספר המיוחד הזה – אם ושתי בנותיה. סמדר, האם, "התאהבה" באלוהים והתמכרה לו ובכך הרסה את משפחתה עד כי בעלה האוהבה והנאהב "ברח" לבסוף לארה"ב.מאז לא ראו אותו ולא שמעו ממנו. שתי ילדותיהם הקטנות – מיכאלה הבכורה ורונה הצעירה – נותרו עם האם. מצבה הנפשי של סמדר הביאה לאשפוז פסיכיאטרי ארוך שנים והבנות הועברו לאחות אביהם (חדווה) למעין אומנה. כאן התפצלו דרכיהן וגורלן – זאת להצטיינות ולשלמות מופתית (מיכאלה) וזאת – לשבירת כל הגבולות ולהתמכרות קשה לאלכוהול (רונה).

רונה היא המספרת בספר. המציאות שלה ושל הסובבים אותה מוצגת לנו כמשתקפת  בעיניה. היא לא חסה לא על עצמה ולא על אחרים. היא חדה, בוטה, מפוקחת וכך היא צועדת בנתיב השיקום וההתפכחות. רונה היא היפכה של מיכאלה. היא מגיעה אליה (מושלכת על סף ביתה)  כמוצא אחרון ובמצב מחוק ואובד. מיכאלה (עם בעלה לצידה)  קולטת אותה בביתה, ביחידת דיור נפרדת ("הוסטל" קוראת לזה רונה) בתנאי שתשמור על התנאים הברורים המוצבים לה בדרך לגמילה ושיקום. לאחר זמן לא רב מצטרפת ל"הוסטל" האם, סמדר, מה שמאמת ומעמת אותן עם עצמן, עם מצבן ואם דרכן החדשה מול העבר. מחויבויותיה של מיכאלה מוחלטות - למשפחה ולמקצועה וגבולותיה ברורים ונוקשים. רונה חסרה כל זאת, כהיפוכה של אחותה, אינה מחויבת לדבר. אבל, האם זה אכן כך?

האם "כל הנוצץ הוא זהב"? האם כל השלם אכן שלם הוא? האם כל הסדוק חסר תקנה ותקומה? שאלות רבות מתעוררות במהלך הספר. הדמויות מלאות ניגודים: עגולות ומפורקות, שלמות וסדוקות ובעיקר מאוד מיוחדות, ייחודיות, חידתיות ואניגמאטיות. קליפה אחר קליפה מוסרות מהלב הפועם של המציאות העמוקה שנבראה באתה של מירה מגן.

לצד שלוש הגיבורות העוצמתיות, הדמויות הגבריות בספר "משמשות" את הדמויות הנשיות: מאירות את עברן, "קורצות" לעתיד ובעיקר "משרתות" את מטרותיהן של הנשים או נבנות כזרז לתהליכי הנפש שלהן.

הרבה הצטלבויות בספר. בעלה של מיכאלה הוא פסיכיאטר בכיר, מיכאלה היא מטפלת זוגית מוערכת, סמדר – דיירת ארוכת השנים של מוסד פסיכיאטרי – יוצאת מאשפוז ומלווה במעקב ועוד. הצטלבות נוספת היא הקשרים, משפחתיים ואחרים, בין הדמויות המרכזיות לבין הדמויות המצטרפות אליהן במהלך העלילה. אני משתדלת לא לחשוף מדי את ההתרחשויות כי הספר מצוין ומותח מכדי שאקלקל לקוראים העתידיים. ואכן כדאי לקרוא!

הרקע הדתי מהבית של הסופרת בא לידי ביטוי לאורך כל הספר – הן בשימוש הציטוטים, לוא דווקא אימוניים, בעמדות מוסר או היפוכם, במעמדים רציניים וקוריוזיים גם יחד. וזאת הצטלבות נוספת בספר, עוד נדבך של סתירות הסתרות. אין שקט ושלווה בספר, הכל נע ורותח – גם הגלוי וגם הסמוי. התפתחויות מפתיעות יוצרות מתח ומרתקו עד כדי עצירת נשימה. נשאר לי הטעם של עוד.