מזה שבע שנים שאינני חלק מההוויה הישראלית.
עברתי למקום אחר, ספגתי תרבות שונה והמעבר עשה לי רק טוב.
כשמתרגלים למקום חיובי, שמיטיב עמך אתה שוכח את הרע, המעצבן וחסר הסבלנות.
גם אם ניחנת באופי הכי שאנן שיש, אנשים מסוימים, חום מהביל וצפיפות בלתי נסבלת יכולים לעשות בך שמות וזה מה שקרה לי כשחייתי בישראל: הייתי נרגנת ולקחתי הכל ללב, כעסתי על ילדיי, בפרט על הבכור שהיה שובב גדול ותמיד פעל עפ״י דרכו (היום אני מעריכה אותו על כך). החיטוט הבלתי פוסק של האנשים מסביבי (לאו דווקא של המשפחה), הציק לי והחשיבה הזאת שכל אחד יודע יותר טוב ממני כיצד עלי לחיות את חיי הטרידה את מנוחתי.
המעבר לארץ חדשה היה מבלבל אך בו זמנית גם מבורך; לא חיפשתי חברים חדשים ורק רציתי שיניחוני לנפשי, אחת ולתמיד.
זה קרה בטבעיות כי התרבות שונה מאוד ולאף אחד לא באמת אכפת ממך. קל יותר להיות אינדיבידואל בארה״ב מאשר בארץ הקודש.

כשקראתי את ספרה של הדס, ״דלת מול דלת״ נזרקתי שוב בעל כורחי לברבריות הישראלית, לוולגריות ולחוסר המנוחה התמידי שמאפיין את אזרחי המדינה הקטנה. זה לא היה תמיד נחמד, לעיתים חשתי קוממיות, זעם או אולי הרגשה שהסופרת הקצינה את דמויותיה בכוונה והעניקה להן תכונות שלא עומדות באף מכון תקנים נורמלי של האנושות.
אך לאחר הקריאה שהייתה יש לציין נעימה מאוד וקולחת הגעתי למסקנה שזה חלק מהקסם הסיפורי.

רלי ואוסי הן שכנות המתגוררות דלת מול דלת. הן שונות מאוד באופיין ובמערך משפחתן. בסתר ליבן הן בזות אחת לשנייה ולא מבינות כיצד התא המשפחתי יכול לעבוד עם סוג כזה של בעלים וקריירה עמוסה או אחת שאינה בנמצא אך מכיוון שהן גרות כה קרוב ובאותו בניין אין מניעה מלהתערב זו בחייה של זו עד כדי תעוקה נפשית, עד שנוצר פלונטר, בלגן.
ביום בהיר אחד פוגשת רלי הגמלונית איש מכירות שאפתן שמציע לה לכנס את דיירי הבניין ולשכנעם לבנות מרפסת שמש וחדר ממ"ד חינם אין כסף ומאותו הרגע היא נעשית אובססיבית וחדורה מטרה לשכנע את השכנים להסכים לפרויקט החלומי על מנת שתהיה לה קצת שלווה ובאחד הימים תוכל לנוח מתלאות החיים על אותו בלקון קטן עם קצת שמש, משקיף לים וטומן בחובו כורסא נוחה וחלומות בהקיץ.
היא נטפלת לאוסי השכנה ממול. הנכונה, השיקית, הקרייריסטית ועושה לה מעין שטיפת מח ועל הדרך מנסה להכין אותה לקראת הבאות: ילד נוסף והתמודדות עם בעל שאינו תמיד נוכח.
אנו למדים על הנשים, על הבעלים בחייהן שהצטיירו לי כגרוטסקיים ומגוחכים ועל מוסר העבודה בעיר הגדולה.
"סקס והעיר הגדולה" בגרסה לבנטינית או נכון יותר לומר אין-אונות.
העלילה חביבה ודיי זורמת, הדמויות צבעוניות אם כי שטחיות, שלא לומר סתומות קמעה.
אך זה עובד ובמשך שעה, שתיים הרגשתי שאני איתן; בפ"ת או אולי אפילו כ"ס שומעת רעש, צעקות והמולה וכשזה נגמר, חשתי הקלה.
פתרון מצוין להימרח על הספה אם גרים בשיקגו למשל ובחוץ מינוס 21 מעלות.

ספר חמוד וקיצבי, עם הרבה הומור ומאד מאד ישראלי. אין אישה שלא תזדהה איתו. הוא עוסק, בין היתר, בקושי היומיומי של טיפוח קריירה במקביל לגידול ילדים ויש בו מסר חשוב לכולנו: הדשא של השכן אף פעם לא ירוק יותר!

אוסי ורלי הן שכנות שגרות דלת מול דלת.

אוסי היא אשת קריירה מתוקתקת ומסודרת. היא למדה, התחתנה ומגדלת ילד בן שנה וחצי.  בעלה נמצא הרבה בחו”ל במסגרת עבודתו.

רלי היא עקרת בית שמסתובבת בטריינינג כל היום ומכינה שניצלים. היא אמא לארבעה ילדים ומקדישה את חייה לגידולם. בעלה איש צבא קבע ומגיע הביתה לעיתים רחוקות. הצבא קודם לכל דבר.

אוסי מקנאה ברלי ורלי מקנאה באוסי. כל אחת חושבת שחייה של השנייה יפים יותר.

יום אחד רלי רואה מהחלון בחור חתיך שבא להציע לבניין לעבור שיפוץ במסגרת פרוייקט תמ”א. רלי מתלהבת במיוחד מההבטחה שלו שתהיה לה מרפסת שמש שאליה תוכל לברוח כדי לתפוס פינה של שקט ורוגע מהחיים העמוסים.

כשאוסי נכנסת להריון בלתי מתוכנן, הבוס שלה לא מרוצה מתפקודה והיא מפוטרת. היא חוזרת הביתה ופוגשת את רלי בחדר המדרגות. היא פורצת בבכי ישר לזרועותיה של שכנתה, שעד היום לא היה ביניהם שום קשר.

כך מתחיל לו קשר משעשע בין שתי השכנות. רלי מנסה לשכנע את אוסי להיענות להצעת השיפוץ אבל הדבר האחרון שחסר כרגע לאוסי זה לגדל תינוק חדש בבית רועש שעובר שיפוצים.

יש הרבה התפתחויות בהמשך, רלי מפתחת אובססיה למרפסת ובדרך עושה דברים שמאוחר יותר יגרמו לה ייסורי חרטה, אוסי מתכננת לתבוע את הבוס שלה ומשתפת בהתלהבות את שכנתה.

יש בסיפור גם קטעי הומור, אך גם רגעים של כאב ועצב, המון שאלות והתלבטויות באשר לחיים עצמם וכתוצאה מכך תובנות של כל אחת באשר לחייה.

סיפור על בחירות ושאיפות בחיים, על גידול ילדים, על קריירה וזוגיות.

אהבתי מאד את הסוף, נותרתי עם חיוך, צחוק הגורל!

אני אוהבת ספרים שמתארים פיסת חיים ועוד בהומור. ספרים שניתן לזהות בהם את המצבים היומיומיים של כולנו. כן, הבנתם נכון, אהבתי מאוד את הספר “דלת מול דלת”. ספר שהגיע לי ממש בזמן ממש עד הדלת.

משבר קריאה קטן. חברה זיהתה שזה הספר שיוציא אותי והביאה לי אותו לפתח הדלת ואני? הופ נשאבתי אליו.

אוסי ורלי גרות דלת מול דלת, הן מעולם לא החליפו מילה, כל אחת מהן דמיינה את חייה של שכנתה והיתה משוכנעת שמאחורי הדלת של השכנה הדשא ירוק יותר.

אוסי נשואה לאיתן, איש הייטק. היא עובדת מצליחה בחברת הייטק שכול כולה מקדישה עצמה להצלחתה בחברה. אוסי בחודשי הריון מתקדמים, הריון לא מתוכנן  מפוצצת בהורמונים. כל מריבה עם בעלה מובילה אותה לסרטים שאוטוטו הם נפרדים.

רלי, אמא לארבעה ילדים, בת מתבגרת שרואה באמה את כל הפגמים, שני בנים פרועים המזמנים לאמם הפתעות כל יום ותינוק שלא היה בתוכנית. בעלה של רלי הוא קצין בצבא המגיע בסופי שבוע. רלי מוצאת עצמה מסתובבת רוב היום בטרנינג מתרוצצת בין בית הספר לביתה.

אוסי מזכירה לרלי את מי שהיא היתה פעם.  רלי עושה לאוסי רגשות אשם כשרואה אותה מתפקדת ברוגע עם ארבעת ילדיה. רלי מקנאה באוסי שלבושה מוקפד וריצפת ביתה המעוצב מכוסה בפרקט. אוסי מעוותת פניה כשרואה את רלי עם ילדיה הפרועים כאילו היו חבורת מצורעים שאסור להתקרב אליהם.

ביום שבו איתן, בעלה של אוסי, נוסע לנסיעת עבודה בחו”ל מפוטרת אוסי מעבודתה. בחזרתה הביתה, בשעת בוקר שהיא אינה רגילה לה, פוגשת אוסי לבושת החליפה את רלי לבושת הטרנינג ושקית זבל בידה. אוסי ההורמונלית מוצאת עצמה בוכה מול רלי, רגע לא הגיוני עבור שתיהן. מכאן במשך מספר ימים שתיהן תעבורנה מסע של פתיחת דלתות ,לא רק במובן המטאפורי. הדלתות הן ראי מול מראה. כל אחת חושבת שהדשא או מאחורי הדלת. של השכן טוב יותר. כל אחת רואה בשכנתה את הפגמים. והחסרונות שבה. כל אחת מהן מזהה את הפגמים שלה אצל שכנתה ולהפך.

בוקר אחד מופיע בדלתה של רלי איש נדל”ן המציע לה מרפסת שמש באמצעות פרויקט תמ”א. רלי ששנים גידלה את ילדיה ושכחה על מה חלמה ומה רצתה להיות, מסתערת על פרויקט התמ”א כאילו היה מבצע צבאי שימשוך אותה לעשייה ושינוי. כל חלומות נעוריה מתרכזים בבניית המרפסת, מקום מפלט מרגעי היומיום המתישים, מקום שבו ברגעי ראות טובה תראה פיסת ים ממרחקים.

מה יקרה לפרויקט, האם הקרבה בין שתי השכנות תתהדק לפתע כשלאוסי זמן מיותר? על כך תצטרכו לקרוא. ולא רק בגלל העלילה והדמויות אלא בזכות הכתיבה. בכתיבה ישירה ומדויקת בציניות והומר מצליחה הדס ליבוביץ’ לא רק להעלות חיוך על שפתי הקורא, אלא בעיקר להעביר לו את רגשות הדמויות, את המצבים הפשוטים שבהם הם נמצאים. הדס ליבוביץ’ מתארת מצבים משפחתיים רגילים ואפילו בנאלים. מתארת כעסים טבעיים ומצוקות נפשיות של כל אם, קנאה, זעם, כעס. התיאור נעשה ברגישות ובהומור. אני אוהבת את סוג ההומור הזה. מין הומור מעט שחור שמראה את המציאות בציניות חיננית. לדוגמה, “עופר כיאה לאיש צבא דיבר תמיד קצר. גם כשלבש רק תחתוני בוקסר בבית נדמה שהיו לו דרגות על הכתפיים.” מי מאיתנו לא יודעת על מה מדברת הסופרת.

ספר כיפי, אמיתי ומצחיק, אני נשאבתי אליו, עכשיו תורכם.