מצאתי את התרופה המושלמת לכאבי בטן. להיכנס למיטה עם ספר מתח מעולה ובקבוק מים חמים, באמת! לא מאמינים לי?, נסו את זה בפעם הבאה שבטנכן תכאב (לא מאחלת לכם אבל שיהיה לכם מרשם למקרה ש..).

ליסה גרדנר היא מחברם של שני ספרי מתח טובים: 'מחבואים', ו-'הכי בעולם', אם טרם קראתם אותם עכשיו זה הזמן כי הם מומלצים מאוד. הכתיבה שלה מאוד קולחת. יש תחושה שהיא חיה את הסיפור ועוברת עם הדמויות את הדרך שלהן והרגש צף. רגש ומתח הם מנת חלקו של הסיפור והוא מורגש בספרים הקודמים שתורגמו ובמיוחד בספר הנוכחי.

לגיבורת הסיפור קוראים פלורה. היא כבר כמה  שנים חופשיה אבל העבר שלה מסרב להרפות ממנה. היא נחטפה והייתה שבויה במשך 472 ימים. וכעת יש לה אובססיה, אחת שלא נותנת לה מנוח או את האפשרות להמשיך הלאה. בחדרה תלויות המון תמונות של בחורות שנחטפו, כנראה נחטפו כי כרגע הן בגדר נעדרות. פלורה נשבעה שהיא תמצא אותן, לפחות תבין מה עלה בגורלן. יום אחד נמצאות שתי גופות. האחת של בחורה והשנייה של גבר וגרוע מכך שהמשטרה מגלה שפלורה הכירה את הגבר. מנקודה זו היא חוברת לדי-די וארן - זוכרים אות  מהספרים הקודמים?. די-די קשוחה, אינטליגנטית שחותרת קדימה בשיא הכוח. ועכשיו, המשימה ברורה אך היא לא פשוטה בכלל.

אז למה ציינתי שהרגש מורגש פה?, כי הדמות של פלורה חסרת מנוחה. טוב, אפשר להאשים אותה אחרי מה שעברה וחוותה. היא מלאה בקונפליקטים, רעיונות, מחשבות ותחושות. השילוב שלה על די-די נהדר כי הן משלימות אחת את השנייה היטב.

המתח אינו מורגש לאורך כל הספר אבל הוא נע מאחורי הקלעים, ברקע ואורב לקורא. לא תמיד צפיתי את המהלך הבא של הדמויות וזה תמיד מוצלח בעיניי בז'אנר.

הכתיבה קולחת ורציפה והתרגום מוצלח.

ספר מתח שנקרא במהירות והוא השמיני בסדרה אך השלישי שתורגם של החוקרת די-די. מחכה לקרוא עוד מהסדרה.

מומלץ - קריאה מהנה

הספר הזה הפחיד אותי, ממש הפחיד אותי. זהו ספר מבעית, מצמרר ואלו אינן רק מילים בעלמא.

כמי שקראה המון ספרי מתח, אני יכולה לומר בפה מלא שמדובר באחד הספרים היותר מפחידים שקראתי. 

פלורנס דיין, נחטפה, נכלאה בתנאים מזעזעים (למשל בתוך ארון מתים.... וזו רק ההתחלה) למשך 472 ימים ושרדה את זה כדי לספר. או אולי בעצם כדי לא לספר. 

היא לא מוכנה לשוחח עם איש אודות החטיפה הארורה הזו לפני שבע שנים. חוץ מאשר עם אדם אחד, ד"ר סמואל קיינס, מומחה לקורבנות מהאף בי איי. (לא פחות). הקשר שלה איתו מיוחד ושונה. היא בוטחת בו, אבל אפילו לו, לא העזה לספר את כל האמת. 

היא מתחקה אחרי חוטפים פוטנציאליים, מסכנת את עצמה מבלי לחשוב על ההשלכות הכרוכות בדבר. כשהיא מוסתת לסמטה צדדית ונחטפת שוב, היא נאבקת בחוטף שלה ומצליחה להכניע אותו. הרי היא פלורה 2.0 , פלורה המשופרת, המשודרגת, היא שורדת, היא לוחמת. הוא לא מצפה למאבק כזה מנערה צעירה ורזה. כשהבלשית די די וארן מגיעה לזירת הרצח, היא מוצאת את פלורה כפותה, עירומה, ולצידה הקורבן שלה (או שמא עלינו לומר הפושע) שרוף למוות. 

"את חזקה וזה הועיל לך, אבל זה לא חייב להגדיר אותך. את אישה צעירה , וכל החיים שלך עדיין לפנייך. אל תבלבלי בין מה שהיית צריכה לעשות כדי לשרוד לבין מי שאת". (עמוד 71) אבל זה לא מה שעזר לסמואל לשכנע את פלורה לחדול ממעשיה. 

הבלשית וארן  מגלה שפלורה קשורה ליותר מידי חשודים פוטנציאליים ומשום מה, לא ממש מוצא חן בעיניה שהנערה החליטה לקחת את החוק לידיים. כשהיא מגלה מי היא פלורה, הבלשית מבינה שזה לא יהיה פשוט להסיט אותה מפעולתה. האם פלורה מנסה לנקום על המעשים הנוראיים שנפלה קורבן להם ?  

אבל אז קורא הנורא מכל, ופלורה נעלמת שוב, והפעם החוטף שלה לא מתכוון לתת לה לחמוק ממנו בקלות. 

אבל פלורה לא מוכנה לוותר. היא נחטפת בתנאים מאוד דומים לחטיפתה המקורית. מי עומד מאחורי החטיפה הזאת ? האם זה חקיין אומלל ? היא יודעת שהחוטף המקורי מת. היא הרגה אותו. אז מה קורה פה בכל זאת ? האם זה רק מוחה הקודח ? 

כעת יוצאים הבלשית וארן וד"ר קיינס למסע משותף לאיתור פלורה (שוב) ונעדרות נוספות. 

הראיות הולכות ומצטלבות, הבעיות נערמות, הפאזל מסתבך אבל הם נחושים להביא לסוף את הפרשיה המזעזעת הזו. 

אהבתי מאוד את דמותה של פלורה, היא אישה חזקה, אמיצה, מעוררת השראה, שורדת אמיתית.  כמו שהיא נהגה לומר לעצמה "את עייפה ? את רעבה ? קר לך ? כואב לך ? לא, אז את בסדר !!" 

הספר כתוב בגוף ראשון ושלישי לסירוגין. הסיפור שלה פלורה מפיה, הזיכרונות שלה מהעבר כחטופה, וכן המתרחש כעת, ממקום שוביה הנוכחי. ב

גוף שלישי, מתוארת חקירת חטיפתה העדכנית של פלורה, והקשר שלה אם קיים או לא לנעדרות נוספות. 

המעבר בין הפרקים קולח ומרכיב תמונה שלמה וכוללת של האירוע מכל זווית אפשרית, לרבות המבט אל העבר. עד לסוף המעולה ! 

התיאורים קשים לעיכול, לא פשוטים ולא מתאימים לכל אחד. 

בתור אמא לשלושה ילדים, הזמן הכמעט יחיד שלי לקריאה הוא בלילה, ומה אגיד לכם? לא בטוחה שזהו הזמן האופטימלי לקריאת ספר כזה. 

נקודה קטנה שאני חייבת לציין, שאם לא כן, לא אהיה נאמנה לעצמי. 

אתם כבר יודעים שאני פריקית של טעויות לשון והקלדה, ולמרבה הצער (הופתעתי מאוד, זה לא קורה כמעט בספרים של כנרת זמורה) מצאתי אי אילו טעויות. גם הקלדה, גם הגהה וגם טעויות לשון. 

בטעות הראשונה הבלגתי, בשנייה, אמרתי נו מילא, אבל אח"כ זה כבר התחיל לעצבן אותי. 

אני מאוד מעריכה את הוצאת כנרת זמורה ביתן והספרים שלהם בד"כ מושלמים מבחינת עריכה ספרותית ולשונית, אבל פעם משהו התפספס. 

שלא תחשבו שמדובר בספר עמוס לעייפה בטעויות, זה לא המצב. אבל כשמתרגלים לשלמות, לא מוכנים לפחות מזה. 

מה שלא יהיה מדובר בספר מצוין ! עלילה מטורפת, מבעיתה ומצמררת (אני מדמיינת את עצמי בסיטואציה כזאת (חס וחלילה). ספק רב אם הייתי שורדת ככה יום, לא יותר מזה). 

מותחן מסחרר כמו שרק ליסה גרדנר יודעת לרקוח. 

קריאה מהנה מובטחת. 

ממליצה בחום. 

כשי',חברתי הספרנית אומרת לי "זה ספר חולני", אני יודעת שאני כנראה אוהב את הספר הזה.

אז זה ספר מתח, מהסוג הנכון, אבל הפעם זה קצת יותר מזה.

מי שלא רוצה חפירה, יקבל כרגע את השורה התחתונה: ספר מתח נחמד ביותר, למרות שאפשר היה לנחש איך זה יגמר. מומלץ בחום לכיפור.

ועכשיו לחפירה:

ספר שמוקדש "לשורדים ולשורדות, באשר יהיו" זה ספר שאני תמיד אקרא.

ספר שמדבר על בחורה צעירה שנחטפה, פלורה שמה, בעת שהייתה סטודנטית בקולג'. 472 ימים לאחר מכן היא שוחררה. המון המון המון זמן.

כמו שאמרו לפלורה, וכמו שכל אדם שעבר טראומה יודע, יש בסופו של דבר שתי אפשרויות: לתת לטראומה לנצח או ללמוד לחיות איתה.

פלורה נראית כמו אדם שלמדה לחיות איתה. אבל אז היא נעלמת שוב...

ועכשיו לחפירה:

הדיון בנשים/נערות שנחטפות ולפעמים נשארות בחיים מספיק זמן הוא דיון מאוד פופולרי בארה"ב, ארץ החלומות הבלתי נגמרים והסיוטים הלא מעטים שיש להורים. זה פחות קיים בארץ (מצד שני, יש מספיק נערות שנעלמו ולכו תדעו איפה הן).

גם נושא הקורבן שהופך לאובססי בכל הקשור לטראומה שעבר/ה לא ממש חדש.

"אני שונאת אותו. אני מתגעגעת אליו. הוא היה,ותמיד יהיה, האיש שהכי השפיע עלי בחיים. לאנשים אחרים יש אהבות ראשונות ומשפחות בלתי מתפקדות. לי יש את ג'ייקוב. לאן שלא אלך ומה שלא אעשה, אני נושאת אותו איתי. את הקול שלו בראש שלי, את הריח שלו על העור שלי [...] הוא הזהיר אותי שלעולם לא אשתחרר ממנו" (עמ' 356-357).

אולי פלורה מהדהדת בי בצורה כלשהי, תהדהד בהרבה נשים. באיזשהו שלב החלטתי לא לתת לאנשים שחירבו לי לא מעט מהחיים לשלוט יותר. זה לא תמיד עובד. בתקופות לחץ הם חוזרים בחלומות. אבל רוב הזמן אני חיה לא כשורדת אלא כאדם שחי.

אבל... אני מעולם לא נחטפתי ל-472 יום.

מה אם אין לכם באמת ברירה? מה אם אתם נושאים איתכם את הימים הללו, ואין באמת דרך להתחמק. איך אפשר לחיות ככה? מה אפשר לעשות עם זה? ותזכרו, "מפלצת לא נולדת מפלצת", אבל השאלה היא האם זו האופציה היחידה?

סיימתי עם החפירה..

לסיכום- ספר מתח לא רע בכלל. לא פלסטי, ויש אנשים שיכולים להתחבר גם לחפירה שלי וגם לספר, אז בכלל...