הסיפור סיפורה של מוריה עילם, מתווכת דירות בת 40 בערך שחווה משבר זוגיות קטן.
היא מוצאת עצמה עורגת לגבר שאינו בעלה, הוא נגן רחוב רוסי.
ליד הסיפור שלה שהיא מביאה בגוף ראשון היא מספרת לנו גם על חמשת אחיה ואחיותיה, אביה שנמצא בבית אבות ודמויות נוספות.

 קולה של מירה מגן הוא מה שזכרתי מהספר הקודם שלה שקראתי, פרפרים בגשם. גם הקצב הוא דומה, איטי. הקצב והטון שלה מזכירים לי סופרת אחרת שאני מאוד אוהבת, מרגרט אטווד.

אין לי בעיה עם האיטיות, עם הצורך לקחת את הספר בגמיעות קטנות ולהתעכב על כל משפט, לא סופרת שאני רצה איתה, העלילה מתפתחת לאט ויש הרבה מאוד מילים לתאר מחשבות רגשות תמיהות למינהן.

בפרפרים בגשם זה היה במינון נכון עבורי, לא הרגשתי סחבת בשום נקודה. 
בספר הזה לעומת זאת, איבדתי את הענין קצת במחצית הספר, היו מאורעות או מצבים או תחושות שהגיבורה סיפרה לנו עליהם כמה פעמים, חזרה על עצמה ונראה לי שהיה מיותר.
היה את השלב שבו בכל אופן רציתי בכל זאת לסיים את הספר, ורציתי לדעת מה קורה בסוף, אבל כבר לא נהניתי מהסיפור, הוא נגרר לי מידי.
באותו שלב גם הבנתי שאני לא מתחברת למוריה, במיוחד לא לעגמומיות שהיא מקרינה לי וזה הפריע לי להכנס לתוך הסיפור כמו שהייתי רוצה.

 ציטוט שמצא חן בעיני - עמוד 34
בסדר. מילה מופלאה. איך את? אני בסדר. מה זה אומר, שאני מאורגנת? שאני בתוך השורה? בתוך הסדר? שחיי מיושבים, מיושרים, שיש בהם סדר וארגון ושיטה, ותקינות, ודבר דבור על אופניו? ואם מתנגנים לי בראש צלילי סקסופון שנשפו שפתיים זרות, אז אני בסדר יורד?

ביאור קטן - הבחור שהיא מתאווה אליו, נגן הרחוב מנגן בסקסופון.

 למרות שפחות אהבתי את הספר הזה, אני בהחלט אקח ספרים נוספים שלה, אני אוהבת את יכולת הסיפור שלה את השפה העשירה ואני מניחה שיש סיכוי שספרים אחרים ירתקו אותי יותר.