"איך שיר נולד? כמו תינוק...." גאולה הודס-פלחן מציינת את יום הולדתו של כל שיר שיצרה נשמתה. יום, חודש, שנה. רעיון יפה. הנה שלושה שירים מתוך האוסף ושלושה אינטרפטציות שלי.

"הַסְּפָרִים

הִתְפּוֹצְצוּ בְּקִרְבִּי

וְהָיִיתִי חֲלוֹמוֹת וְאוֹר

וְהֵם הָיוּ לְעוֹרִי

וְהֵם הָיוּ לִי מִסְתּוֹר"

כל כך הרבה תובנות בחמשת השורות הללו. פיצוץ אלים כִּבְשָׂדֶה קרב שהופך חומר למשהו אֶתֶרִי שלא ניתן לגעת בו, חלומות ואור. ואז הלא מוחשי נהפך שוב לקונקרטי: "והם היו לעורי". פעם היה נפוץ לעבד ולכתוב על עורות של חיות. עד היום הקלף משמש לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות. המשוררת עוסקת בקודש. המילים שלה כקעקוע, הופכות לחלק בלתי נפרד ממנה.

"יָרֹק הַיּוֹם מְאוֹד,

כְּטַחַב עַל אֶבֶן.

הָעֲרָפֶל הוּא

הַבְּהִירוּת הַיְּחִידָה."

משפט פתיחה יוצא דופן, מעלה דימויים של דשא דשן ויערות גדושות בעצים. אך הירוק הזה ירוק "כטחב", מתחבא ומשגשג במקומות רטובים ומוצלים, נסתרים מהעין. הטחב טוחב חוצה את האור, במידה כזו שהערפל, בהשוואה, נראה בהיר. ירוק ואפור הולכים טוב יחד. האפור מוריק ומבליט, כנכתב: "יָרֹק הַיּוֹם מְאוֹד."

שיר אפוקליפטי, תוהו ובוהו בו:

"הַכֹּל יִשָּׁטֵף

תחת שְׁמֵי נְחֹשֶׁת קָלָל

יִגְוְעוּ הֶהָרִים הַנְּשָׁאִים

הַיַּמִּים יִיבָשׁוּ

יַבָּשׁוֹת יָנוּעוּ, לֹא יֵדְעוּ מָנוֹחַ

בְּנֵי אָדָם יָפוּצוּ

לַאֲשֶׁר תִּשָּׂאֵם רוּחַ

הַמִּלִּים יָנוּסוּ מִן הַסְּפָרִים

הַזִּכָּרוֹן יִתְרוֹקֵן מִשִּׁירִים.

דַּוְקָא מִשּׁוּם כָּךְ"

מילון ספיר הבהיר לי את פירושה של "קָלָל":

"דָבָר מלוטש וּמבריק,: "ונֹצצים כּעֵין נְחֹשֶ קָלָל"

(יחזקאל א 7)."

"קָלָל" וגם קללה. "הַכָּל יִשָּׁטֵף" במבול הגדול. אחרית הימים, השמים צבע נחשת, שטופי דמדומים. הַאֲנָשָׁה של ההרים. הם גוססים. האנשה של יבשות. הן נסערות. אנשים כעפיפונים יעופו לכאן ולכאן. הַמִּלִּים נישאים ונסים מִהַסְּפָרִים, כאילו לא רצו להיות מקובעים מלכתחילה.

ההצבה זה לצד זה בשיר הנ"ל של "יִיבָשׁוּ

/יַבָּשׁוֹת" מצטלצל יפה. בשירים אחרים גאולה גם משחקת עם מילים. במקרה הבא, היא עושה זאת תרתי משמע: "מה אעשה, והשתיקה נשחקה לי?"

הרבה מהשירים משקפים את הדואליות של החיים, של היקום. נעים בריקוד עדין בין יאוש לתקווה, בין החיים והמוות, בין השתיקה והדיבור.

בהקשר לשתיקה אמרו חכמינו ז"ל: "דבר מעט ועשה הרבה." השירים קצרים מאד (הקצר מביניהם 5 מילים) אבל עם אִימְפַּקְט מהדהד.

תודה לך גאולה הודס-פלחן שהענקת לי את אוסף השירים שלך. המילים והחיבור ביניהם נעמו לי והעלו בי מחשבה. קריאה ראשונית חשפה שכבה אחת. אבקר שוב את השירים והטקסט לגלות רבדים נוספים.

"כמו היינו נצחיים" הינו ספרה ה-15 של משוררת מוכשרת זו ועוד ידה נטויה. אני מכירה את המשוררת רק היכרות וירטואלית, אך דרך שיריה אני מרגישה כאילו הכרתי אותה מזה עידנים.  אם טרם קראתם משיריה (היתכן??), ממליצה לכם בחום להשלים את החסר. שיריה משובחים וכל ספר שלה  משובח ואף מתעלה על קודמו. יש לי מדף שלם של ספרי השירה של גאולה הודס פלחן ובכל פעם שנחה עלי הרוח, אני קוראת בהם שוב. תמיד ניתן למצוא בשירים משהו חדש שאולי חמק ממך בקריאה ראשונה. לאחרונה התגלגל לידי גם ספרה הראשון של המשוררת והתפעלתי שכבר בו הפגינה המשוררת את יכולותיה וכשרונה.

עוד בטרם פתחתי את הספר, נשביתי בכריכה המהממת שצויירה על ידי אמה של המשוררת ומשקפת את רוח השירים. השירה עצמה אף היא נגעה לליבי. שירה טובה נוגעת לך בלב ומזמינה אותך להתבונן פנימה. זאת בדיוק עושה שירתה של גאולה. כתיבתה יחודית, מסתורית, מתעתעת ונכנסת אל הלב. לכל שיר שלה יש משמעות חבויה, שלא תמיד מתגלה מקריאה ראשונה.  אלמותיות, נצחיות ודממה הינם מוטיבים חוזרים  ונשנים בשיריה של גאולה והם חוזרים גם כאן ובעוצמה. להלן טעימה משירתה של גאולה:

"ואנו כותבים ומוחקים
נמחקים ונכתבים
כמו היינו נצחיים,
כמו היינו בני תמותה." (עמ' 11)

"השען שמכון את שעון העולם
הלך לישון
ואין מי שיעירנו". (עמ' 49)
 

איזו עוצמה במספר כה מועט של מילים! זו רק טעימה משירתה המשובחת של גאולה הודס פלחן. אני ממליצה בחום לקרוא ספר זה ואחרים, גם אם אינכם חובבי שירה (כמוני). מדי פעם טוב לצאת מהקופסא ולהתנסות בעולמות חדשים. ספר שירה הינו מתאבן מעולה בין ספרי פרוזה וניתן להתענג עליו בנגיסה אחת או במספר נגיסות, תלוי במצב הרוח שלכם. מומלץ בחום לאוהבי השירה והספרות הטובה! אחרי הכל, אין כמו ספר שירה משובח לשיפור מצב הרוח וחידוד החשיבה!
 
בשורה התחתונה: חווית קריאה שמימית!