אני לא אהבתי את הספר. 

הוא אמנם כתוב טוב, אבל לדעתי הוא מסוג הספרים שמוטב היה לולא נכתב.

אלו מילים קשות, ולכן אבאר:

הרעיון של ספר, שחוש הריח בו הוא המוטיב המרכזי הוא משובח ומקסים (ואם אינני טועה, גם חדשני).

הבעיה היא שזיסקינד לקח רעיון ייחודי וביזבז אותו על ספר קלוקל.

עד אמצעו בערך העלילה מתפתחת כראוי, ובהחלט מעניינת.

אלא שמרגע מסויים הופכת העלילה מופרכת בעליל - לא מעניינת, לא מתקבלת על הדעת, הזוייה ולא תואמת את רוחו של הספר עד לאותו שלב.

אני בהחלט לא מתייחס כאן לדחיה האישית מאופיו של הגיבור, שאינה קשורה לדחיה מהספר.

בקיצור - בזבוז של רעיון נפלא.

הסיפור מתרחש בצרפת במאה ה-18.
הגיבור הוא גרנויי,תינוק שנולד לאשה קשת-יום, שעוסקת בשוק המסריח של
פריז. תינוקות רבים נולדים לה והם מתים על ידה בסחי ובזוהמה, אך גרנויי
מתגבר ונשאר בחיים. הוא נאסף לגידול אצל מטפלת, לאחר שאת אמו מוציאים להורג בגלל הזנחת ילדיה...אף מטפלת לא רוצה לגדל אותו, בטענה שלילד אין ריח. ההורמון המקסים שניחן בו כל תינוק, הנותן לו את הריח המדהים, המפצה
על ריחות ההרטבה והצרכים, נעדר מן הילד הזה.
בקיצור, הילד גדל בלי אהבה בכל מיני מקומות.כשהוא גדל הוא מגיע להיות שולייה אצל בשם, המכין בשמים.העבודה קורצת לו מאוד ומתאימה לו, כיוון שהוא רוצה יותר מהכל להתעטף בריחות המדהימים שיש בטבע והוא מוכשר לטפל בזאת,כי הוא ניחן בחוש ריח מפותח בצורה יוצאת מן הכלל.
יש בו בדמות הזו ניגוד של מי שנולד בסחי ובסרחון ולו אין ריח, אך יש בו את הרצון ליצור את הריח המדהים ביותר,שנוצר על ידי אחרים.
ריח זה מטאפורה כאן,לאופי ולחוט השדרה,ולהשקפת העולם של האדם.גרנויי(צפרדע בגרמנית?)הוא טפיל, אינו אהוב על איש,יש בו קרציות,הוא מתואר בקטע אחד כמו מדוזה המנסה לפשוט את זרועותיה.
אני נמנעת מלהמשיך לספר את הסיפור, כיצד על חשבון אחרים, באכזריות שאין כמותה יוצר הגיבור את הבושם המדהים ביותר.גם גורלו לא יהיה טוב בגלל מעשיו,אך כאן אפסיק לגעת בסיפור המעשה, ואומר,שלדעתי,הספר הוא אלגוריה
לדיקטטורה.אנשים כדוגמת גיבור הספר,שכל החיים שלהם הם כשלון אחד גדול,והם מרי נפש המחפים על מצבם בחיוכים גדולים,הכריזמה שלהם הופכת אותם לנקמנים,רוצחים הרוצים שליטה בכל העולם.כך מוסוליני,היטלר ואחרים.

אין לי כאן את הספר, אך אם מישהו ירצה אעתיק קטעים, שבהם אומר זאת המחבר בפירוש.
הספר מצמרר, גורם לקורא להתחיל להשתמש בחוש הריח במידה גוברת והולכת, כשהריח שהוא מריח מתחלף מסחי לבושם לסירוגין.
הסיפור נורא ובכל זאת מומלץ.כתוב היטב,משתמש בדימויים רבים ומכניס את הקורא לעולם בלתי ידוע.

"בימים שאנו מדברים בהם עמד בערים סרחון שאנו, גברים ונשים מודרניים, איננו יכולים לשער אותו בדמיוננו. ברחובות עמד סירחון הצואה, בחצרות עמד סירחון השתן, בחדרי המדרגות סירחון העוף המרקיב וחריוני העכברושים, במטבחים סירחון הכרוב המקולקל ושומן הכבש; בחדרים הלא מאווררים עמד סירחון האבק המעופש, בחדרי השינה סרחון הסדינים המשומנים, הנוצות הלחות וניחוחם החריף- מתקתק של סירי הלילה" (עמ` 7)

איך נולד רוצח?
ז`ן בטיסט גרנוי נולד לאם שלא רצתה בו. היא כל כך לא רצתה בו עד שהשאירה אותו במקום בו ילדה אותו, בינות דוכני דגים מסריחים. נקמתו בה הייתה שצרח כל כך עד שהיא נתפסה על ידי האנשים הזועמים, וראשה נכרת באחת מככרות העיר.

כך הועבר גרנוי לטיפולה של מינקת, שמהר מאוד הודיעה שאין היא רוצה לטפל בו.
כך נזרק לו הילד מאמו, למינקת, לכנסיה ולבסוף למעים בית יתומים שם לא זכה לאהבה (אבל גם לא ליותר מדי התעללות).

חטאו הגדול של גרנוי, עד לאותו רגע, היה העובדה שלא היה לו ריח. שום ריח. לא ריח תינוקות, לא ריח זיעה, לא ריח צואה.
אולי כדאי לפצות על כך, חוש הריח שלו היה מפותח ביותר. מגיל צעיר יכול היה להפריד כל ריח לחלקיקים, ואת הריחות היה אוצר בנפשו, עד שבמקום רגשות היו לו רק ריחות, והוא רצה עוד ועוד מהם.

אז מה הופך אדם לרוצח?
האם העובדה שאיש לא רצה בו? או שעוד בהיותו נער צעיר נמכר כשוליה לפושט עורות?
האם יש איזושהי סיבה הגיונית לשאלה למה אדם הופך להיות רוצח?

גרנוי, במוחו הקודם, הולך ומתרחק מהאנושות. בתחילה הוא עדיין חלק ממנה, חלק מזערי החי בשוליים, עובד כשוליה במקומות ביזאריים ונוראים.
הוא רואה פתח תקווה ועובר לעבוד אצל אחד הבשמים הידועים והותיקים בפריז, ומתחיל לרקוח בשמים נפלאים.
אז הוא גם מבין לעומקה את מקור הבעיה שלו: לא רק שהוא חסר ריח, ולכן אנשים אינם בוטחים בו ומתרחקים ממנו, אלא שהוא גם רגיש מאוד לריחות, ולכן בסופו של דבר האנושות עצמה, הציביליזציה, מכבידה עליו.
בסופו של פרק חיים זה הוא מתרחק לחלוטין מהאנושות, מתבודד בלבו של הר נידח במשך שבע שנים ויוצא ממנו הרבה פחות אנושי והרבה יותר ממוקד מטרה.

אפשר בהחלט לומר שכל מה שגרנוי רוצה זו אהבה.
האדם שאינו יודע להרגיש, דוגמת גרנוי, פונה לדבר היחיד שהוא מבין בו: ריח. גרנוי מחליט ליצור בושם שיעורר באנשים אהבה כלפיו.
כך הופך גרנוי ל"אדם שהיה מן הדמויות המחוננות והמתועבות שחיו בימים ההם, שלא ידעו שום מחסור בדמויות מחוננות ומתועבות" (עמ` 7).

מה הופך אדם לרוצח? מה גורם לאדם לחזור ולרצוח שוב ושוב ושוב?
אולי זו התחושה הזו, "החדווה. כאילו נולד בפעם השנייה, לא, לא שנייה אלא ראשונה, שכן עד כה לא התקיים אלא קיום של חיה, ומודעותו העצמית הייתה מעורפלת במידה שאין למעלה ממנה. אבל היום הנה הוא ניחש ויודע סוף סוף מי הוא באמת: גאון, לא פחות מזה" (עמ` 41).

אני תוהה האם יש מתכון להצמחת רוצח, או שמא בסופו של דבר מדובר בבחירה חופשית של האדם.
גרנוי אינו אנושי לחלוטין. אין לו רגשות והוא פועל בצורה מכנית כמעט ולכן לא ממש ניתן להזדהות איתו, או לשנוא אותו לחלופין.
בסופו של דבר, המממ, בואו נומר שגרנוי מקבל את מה שרצה. אוהבים אותו. מאוד מאוד אוהבים אותו.

פטריק זיסקינד, מחבר הספר, נולד בשנת 1949 בגרמניה. זהו ספרו המפורסם ביותר, אחריו כתב עוד מספר ספרים וביניהם "ספורו של מר זומר" (תורגם לעברית ב1992) ו"על אהבה ומוות" (תורגם לעברית ב2009). הוא נרתע מפרסום ותקשורת, אינו מופיע בציבור ומסרב לקבל פרסים. גם לבכורת הסרט "הבושם" לא הופיע.

לספר הגעתי בזכות הספר "כמו רומן", שם מתואר כיצד הקריא מחבר הספר, דניאל פנק, את "הבושם" לתלמידיו. זה לא הספר האכזרי ביותר בעולם, אבל מן הסתם לא ממש מתאים לגיל ההתבגרות. עתליה וגל אהבו אותו, ואורי התלהב.

כמו שאפשר להבין, זה לא ספר שנשארים אדישים אליו.

והסרט? את הסרט עוד לא ראיתי, אבל הטריילר מסקרן ביותר..

מומלץ לבעלי אף עמיד, ולב חזק.

כשסופר מתיישב לכתוב ספר, הוא צריך להחליט איך תיראה הדמות הראשית. הוא יכול לבחור בדרך הקלה, שהדמות הראשית תהיה חביבה ונחמדה והקורא יאהב אותה, הוא יכול ליצור נבל שהקורא יתעב, וגם זה פשוט למדי, או שהוא יכול לבחור בדרך הקשה יותר - ליצור נבל מזוויע שהקורא יאהב.
וזה מה שעשה פטריק זיסקינד.
הוא מכיר לנו את ז'אן-באטיסט גרנוי. גרנוי מכוער, נמוך, מצולק, צולע, גיבן, חסר לב, חסר נשמה, חסר מצפון, וחסר כל ריח גוף. במקום שהקורא יתעב אותו ויסלוד ממנו, הוא מתחבר אליו.
נכון שהוא רוצח, אבל בדרכו הוא, הוא גם מקסים.

גרנוי נולד במאה ה16 בפריס. אמו עובדת בדוכן דגים בשוק מרכזי, ולפניו חוותה עוד 4 לידות. היא קיוותה שהלידה הזו תעבור כמו כל השאר- התינוק יוולד מת, או ימות זמן קצר לאחר הלידה, והיא תוכל לחזור לעבודתה בלי שדבר יפריע לה.
אלא שלגרנוי תכניות אחרות, ובמקום למות, הוא בוחר לחיות. הוא צורח, עוברי אורח מבינים שהאם ילדה אותו ונטשה אותו, ומאוחר יותר תולים אותה במרכז הכיכר.
גרנוי מועבר לרשות הכנסייה, ושם מוצאים לו מינקת, שלאחר מספר שבועות מחזירה אותו בטענה שהוא בן השטן, הוא רעב כמו שלושה ילדים בריאים, ו-אלוהים ישמור- אין לו ריח גוף.
הכומר חושב שהבחורה ירדה מן הפסים, ואוסף את גרנוי הקטן אליו.
הכומר, שמעולם לא היה בחברת ילדים, לא יודע מה זה ריח גוף של ילד, ולכן היעדרו של הריח לא מפריע לו. אך כשהתינוק מתעורר וחוקר את הכומר, לא בעזרת העיניים, אלא בעזרת האף, הכומר מתחלחל ומעביר את התינוק הלאה, לבית יתומים.
ריח גוף זה דבר מוזר. אנחנו לא חשים בו, אבל מסתבר שאנחנו חשים כשהוא נעדר. הילדים האחרים בבית היתומים מפחדים ממנו, מתרחקים ממנו, ואף מנסים להרוג אותו. הם חיים באי-שקט כשהם יודעים שהדבר הזה חי לידם. הם לא יודעים למה הוא כ"כ מפריע להם, אבל הוא מפריע.
במהרה מתגלה שלגרנוי יש חוש ריח מפותח. עד כמה מפותח? הוא יכול ללכת ברחוב חשוך בעיניים עצומות ולא להיתקל בדבר. הוא מריח את האבנים, האנשים, העצים, הפרחים, ובעצם, מה לא.
הסיפור הולך ומסתבך שגרנוי גדל ומחליט להיות בשם. אך הוא לא יהיה בשם רגיל, לא ולא, הוא יהיה הבשם הטוב בעולם. הוא ימציא את הניחוח האולטימטיבי, הניחוח שאף אדם לא יוכל לעמוד בפניו.
איך עושים זאת? פשוט מאוד. רוצחים נערות יפות ומשמרים את ריחן.

גרנוי טוען שהיופי הוא לא דבר שמודדים בעין, אלא באמצעות האף. כשאנחנו רואים אדם יפה, אנחנו קודם כל מריחים אותו, גם אם אנחנו לא מודעים לזה. אם לאדם אחר היו בדיוק אותם תווי פנים אך ריח שונה, אולי לא היינו חושבים שהוא כ"כ יפה.

גרנוי, כפי שכבר הבנו, הוא נבל. כשהוא פוגש בבחורה יפה לראשונה ורוצח אותה, כלל לא מפריע לו הפשע בדבר. מפריע לו שאחרי שהגופה מתקררת, הריח נעלם. על זה הוא בוכה, בגלל זה הוא סובל. הרצח? פרט שולי.
אז מה כ"כ מקסים בגרנוי המרושע? התמימות שלו, אני מניחה. הנאמנות שלו לעצמו. הדבקות שלו במטרה.

אבל בואו נהיה כנים, גם בספר הזה העיקר הוא לא על ה"מה", אלא על ה"איך". הכתיבה של זיסקינד כ"כ מיוחדת, כ"כ משכרת, כ"כ מושכת. את הספר סיימתי תוך יומיים, וחבל לי שהוא נגמר.

עם הסיפור הזה קצת חרגתי מהכלל שרובנו הצבנו לעצמנו - לא לראות את הסרט לפני שקוראים את הספר.
ראיתי את הסרט לפני מספר חודשים, ובכל זאת הדבר לא גרע דבר מההנאה שבקריאת הספר.
הסרט נאמן מאוד למקור. כמובן שמספר פרטים משתנים כדי שהסרט יהיה מוצלח, אך זה לא פוגע בסיפור עצמו.
נהניתי לקרוא על דמותו של הבשם באלדיני, נהניתי להצמיד לו את תווי הפנים של דסטין הופמן (ליהוק מושלם, לטעמי).
סביר להניח שחווית הקריאה הייתה שונה מאוד אם לא הייתי רואה קודם את הסרט, אך אני לא מתלוננת.
הסרט הצליח להעביר בצורה מעולה את ההומור הדק ששורר בספר, וזו לא משימה פשוטה.

הכתיבה מאוד קולחת, לא מייגעת, יש תיאורים במקומות הנכונים, יש קפיצות בזמן כשאין טעם להתעכב על פרטים.
שנה עוברת, שבע שנים עוברות, אבל המספר לא מחסיר דבר.
גרנוי עובר מגיל ינקות לגיל 13 מבלי שנרגיש שפיספסנו משהו. אנחנו מקבלים את כל המידע שאנחנו צריכים לקבל, ולא טיפה אחת יותר. מה רע?

אני יודעת שיש כאלה שהתאכזבו מסוף הספר, בעיני הוא מעולה. סגירת המעגל, המסקנה אליה מגיע גרנוי - הסופר לא יכל למצוא סוף הולם יותר לסיפור.

אז אם הדבר עוד לא הובן, אני ממליצה עליו. אמנם הסרט מעולה, אך הספר מעלה נקודות שלא התייחסו אליהן בסרט. שניהם מומלצים, ואני אף ארחיק לכת ואומר שאי אפשר להנות מהאחד בלי השני.