הרומן הפסיכולוגי המקסים הזה מתאר את ההתמודדות של סופרים עם האתגרים שבהוצאת ספר לאור,
התסכול שבדחיה, ויש בו גם גילוי של להיט דרך כתב יד שנדחה. "סופרים הם מופרעים. כולם יודעים את זה. ואלה שהספרים שלהם לא פורסמו בטח עוד יותר גרועים" (עמוד 15).
 
הספר מדגיש גם את חשיבותו של השיווק וחשיפה בתקשורת כדי לקדם ספר להצלחה מסחררת בכל העולם, ללא קשר לתוכנו, כולל ספר שמקורו בכתב יד שנדחה לפני שנים רבות.
"יש רשימה ארוכה של יצירות מופת שהוצאות הספרים דחו" (עמוד 95).
 

הספר מתאר את התפוגגות האהבה אצל כל הזוגות הנשואים המתוארים ברומן הזה. "קשה לשים את האצבע על הרגע שבו אהבה מתחילה לשקוע... הם ייחסו את התרחקותם זה מזה לשגרת היומיום השוחקת" (עמוד 112).
 
 
ז'אן פייר גורווק, גבר בודד וחובב ספרות מושבע, עבד כספרן בספרייה הציבורית בעיירה נידחת בברטאן.
כחלק מפעילותו הספרותית, ז'אן פייר החליט לאסוף כתבי יד שנדחו על ידי העורכים, והוא פינה לנושא זה אזור בספרייה. "לדעתו השאלה איננה אם אוהבים או לא אוהבים לקרוא, אלא – לדעת למצוא את הספר המתאים לך" (עמוד 13).
 

מגלי קרוז, נשואה ואם לשני ילדים, הצטרפה אל גורוויק כסייעת בספרייה. "הוא יתעסק בייעוץ ללקוחות, והיא תנהל את הלוגיסטיקה" (עמוד 14). מגלי לא התלהבה מרעיון איסוף כתבי יד שנדחו, והיא זונחת את הנושא כאשר ז'אן פייר הולך לעולמו ערירי כמו הספרים הדחויים שאסף.
 

דולפין דספרו, עורכת צעירה ונמרצת בהוצאה לאור, חווה מפגשים עם סופרים ועם כתבי יד, ובמסגרת עבודתה פגשה והתאהבה במבט ראשון בסופר כושל בשם : פרדריק קוסקס, ושניהם הגיעו אל מיטתה של דולפין לפני שדנו בחוזה להוצאה לאור של ספרו. "ושניהם ידעו שמה שקרה להם לא מתרחש אף פעם. או אולי לפעמים, בחיים של אחרים" (עמוד 27).
פרדריק עבר להתגורר בביתה של דולפין, היא פירנסה אותו, והוא הקדיש את כל זמנו בכתיבת הרומן החדש שלו, "המיטה", שאותו אמורה אהובתו להוציא לאור עם סיום הכתיבה.
 
דולפין ופרדריק מגיעים לגמרי במקרה אל ספריתו של ז'אן פייר ז"ל במטרה לעיין באוסף כתבי היד שנדחו,
ומגלים כתב יד שנראה בעיניהם יצירת מופת, סיפור אהבה בשם: "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה", שנכתב על ידי בעל פיצרייה בשם אנרי פיק.
הם נפגשים עם מדלן פיק, אלמנתו של אנרי, במטרה להחתים אותה על חוזה להוצאה לאור של הספר, כאשר מדלן המומה מהתגלית הזו, כי לא ראתה את בעלה אף פעם קורא או כותב.
"אנרי שלי כתב ספר? בכנות, אני אהיה מאוד מופתעת אם זה נכון. הוא אף פעם לא כתב לי אפילו מילה. לא שיר. זה לא יכול להיות. אני לא יכולה לדמיין אותו כותב!" (עמוד 65).
 

ההצלחה הגדולה העלתה לכותרות את האלמנה, מדלן, וגם את ז'וזפין, בתו הדחויה של הסופר שכתב רומן בסודיות גמורה. "היא סיפרה על קשר סימביוטי עם אביה, שיקרה וטענה שתמיד חשה שיש לו חיים פנימיים עשירים" (עמוד 117).
 

הרומן המרתק הזה מעורר את סקרנות הקורא בהקשר לשאלות שעולות במהלך הקריאה:
מדוע אנרי בחר לכתוב את ספרו בסתר, ובחר להביאו אל אוסף כתבי היד שנדחו?
איזה סודות מחייהם האינטימיים של אנרי ומדלן נחשפים בכתב היד שלו?
כיצד יתמודד פרדריק עם התייחסותה הנלהבת של דולפין לספר של אנרי - קנאת סופרים?
מה הסיכוי להמשך פרשיית האהבה בין דולפין ופרדריק?
 

השאלה המהותית ביותר היא: האם אנרי פיק, איש הפיצרייה, אכן כתב את הספר הזה?
יש מי שמחליטים לחקור את זהותו האמיתית של הסופר שכתב את הספר שהפך לרב-מכר, והחקירה מובילה לגילויים מפתיעים ולא צפויים וגם לסוף מפתיע.
 

הרומן המקסים הזה מציג זה לצד זה את האתגרים והתובנות של הוצאה לאור והפצה של ספר, בעולם שבו ספרים בתהליך של הכחדה לטובת המדיה הדיגיטלית, והייחודיות של מקצוע ה"סופר". "סופר הוא המקצוע היחיד שמאפשר לאדם להישאר מתחת לשמיכה כל היום ולהגיד: 'אני עובד" (עמוד 29).
"הסוכן הוא חוליה חשובה בשרשרת ההוצאה לאור, הקשר האנושי עם המציאות, ולא אחת: עם המציאות הכואבת. שנה אחר שנה חנויות ספרים נסגרות" (עמוד 94).
 

הכריכה סוריאליסטית וגם סטרילית. כף יד גברית מגיחה מאמבט, אוחזת בספר. אין זכר אחר לבעליה ושארית איבריו. לא ידוע מי קורא ומה קורא וזה מתחבר למתרחש. גם אנחנו הקוראים לא בטוחים לחלוטין מיהו הסופר שסביבו סובבת העלילה.

התעלומה פותחת עם רעיון יפה. ז'אן-פייר גוּרוֶק, ספרן וביבליופיל, "שינה את סידור המדפים כדי לפנות מקום, בלב הספרייה העירונית, לכל אותם כתבי יד שחולמים על מקום מפלט." משורר חושף את נבכי נשמתו. סופר עמל בזיעת אפיו יומם וליל. לליבו הבררן של המו"ל הם לא מצליחים לגעת. אין זה אומר שלא ימצא חן בעיני קורא אחר. במילים פשוטות, לכל סיר יש מכסה.

הספרן מגלה שימיו ספורים. מבקש ממָגָלי קרוֹז, קולגה נאמנה, להמשיך את מסורת קבלת הספרים הדחויים. מבטיחה מָגָלי "אני אשמור עליהם. הם יהיו מוגנים כאן. תמיד יהיה מקום בשביל אלה שאף אחד לא רוצה אותם."
גם בספרן לא חפץ איש. גלמוד, נחבא בין הספרים, לא נטמע בין הבריות.

המון הומור בספר. מָגָלי קרוֹז מקיימת את הבטחתה עוד טרם מותו של ז'אן-פייר. היא רוצה להסב לו נחת ולשם כך "ביקשה מכמה ממכריה לכתוב רומן בחיפזון, על קצה המזלג, כדי למלא את מדפי הספרים הדחויים. היא אפילו התעקשה שאמה תעשה זאת.
'אבל אני לא יודעת לכתוב.'
'בדיוק, זה הזמן. ספרי את הזיכרונות שלך.'
'אני לא זוכרת כלום, ויש לי המון שגיאות.'
'זה לא משנה, אמא. אנחנו צריכים ספרים. אפילו רשימת הקניות שלך זה טוב.'
'באמת? את חושבת שימצאו בזה עניין?'
'...'
בסופו של דבר העדיפה אימה להעתיק את מדריך הטלפון."

דֶלפין דֶספֶּרוֹ נכנסת לתמונה. "היא היתה בתה של מורה לצרפתית ונולדה לתוך הספרות. כך העבירה את ילדותה בבדיקת עבודות שהגישו התלמידים לאמה, מרותקת לדיו האדומה של התיקונים; היא בחנה את השגיאות, את הניסוחים המגושמים, וחרטה על לוח ליבה את מה שאסור לעשות." באופן טבעי דֶלפין המבוגרת יותר מוצאת עבודה כעורכת בהוצאה לאור.

דרכיה המקצועיות של דֶלפין מצטלבות עם חייה האישיים. פְרֶדֶריק קוֹסְקַס שולח כתב יד של ספרו שנופל לידיה. היא מתאהבת קודם בספר ולאחר מכן בזה שהגה אותו. אולם פעלולי היחצנות שבאַמְתְּחָתָהּ אינם מועילים. הספר לא תופס לא תשומת לב ולא תאוצה. 

דֶלפין לוקחת את פְרֶדֶריק לבקר את הוריה בעיירת קרוזון ששוכבת בחבל ברטאן. שם נודע לזוג על ספריית כתבי העת הלא רצויים של ז'אן-פייר גוּרוֶק. מסוקרנים הם הולכים לבקר במקום והספר "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה" נקלע לידם. שניהם קוראים אותו ומתרשמים ממנו מאד לטובה. נכתב על ידי אחד בשם אַנרי פּיק. מיהו אַנרי פּיק? הצמד חוקר יותר לעומק ומגלה שאַנרי נפטר לפני שנתיים. את רב חייו ושעות היממה העביר בפיצרייה שלו.  אשתו מדלן מופתעת. בעלה איש שקט היה, לא הרבה במילים. יָתֵר עַל כֵּן, היא לא זוכרת שראתה אותו אי פעם שם עט לנייר. מכאן צומחת התעלומה.

השמועה על הסופר/אופה הפיצות האֲנוֹנִימִי מתפשטת כאש. נוצר בְּלִיץ תקשורתי והספר נהפך לרב מכר. אוהדים באים לסגוד לקבר של אַנרי פּיק. כל הסיפור נהפך לפָּרוֹדְיָה. להיות דחוי נעשה טרנדי,"קוּל". הוצאות לאור, "היה עליהם למצוא את אלוף הדחיות. זה מה שקרה לפלוני גוסטב הורן, שספרו 'תהילתו של אחי' נדחה שלושים ושתיים פעמים. רישאר דיקוסה החתים אותו על חוזה; הורן חשב שזאת מתיחה, ואולי יש בסביבה מצלמה נסתרת? לא, החוזה היה אמיתי בהחלט…. כעבור כמה שבועות יצא הספר וסביב כריכתו סרט שהמילים: 'הרומן שנדחה 32 פעמים' מתנוססות עליו."

התקשורת מראיינת את כל הבא ליד. גם את מָגָלי קרוֹז, עובדת הספרייה המסורה. "מאז הסכימה להצטלם הייתה מָגָלי על סף ייאוש. היא קנתה בבית המרקחת גלולות לשיזוף עצמי, והן שיוו לה גוון שבין צהוב דהוי לכתום. שלוש פעמים הלכה לספר… ובכל פעם בחרה תספורת חדשה אחרי שהתחרטה על הקודמת. בסופו של דבר בחרה פוני מוזר, שהאריך את מצחה באופן חסר פרופורציות. הספר אמר שהיא יוצאת מן הכלל והדגיש את המילה הזאת בהנחת שתי ידיים על לחייו, כאילו הוא עצמו המום נוכח הצלחתו ליצור יצירה כזאת בתחום עיצוב השיער. ובצדק: איש בתולדות הספרות לא ראה תספורת שכזאת, בארוקית וקלאסית, פוטוריסטית ומיושנת להחריד בעת ובעונה אחת."

לז'וזפין, בתו של אַנרי פּיק, יש חנות להלבשה תחתונה. עיתונאית מטעם העיתון הכי פופולרי בצרפת רוצה לראיין אותה לגביי אביה. ז'וזפין מסכימה במרץ. כמו עש ללהבה נמשכת היא לאור הזרקורים."כמו כוכבת-לרגע של תוכנית ריאליטי, הרגישה פתאום שהיא מיוחדת"... "אשר לתמונה, היא ביקשה כמובן להצטלם לפני החנות שלה. למחרת הוכפל מספר הלקוחות. עמדו בתור כדי לקנות חזייה אצל בתו של בעל הפיצרייה שכתב רומן בסודיות גמורה." האבסורד שבאבסורד. המעריצים עושים דרכם לחנות בדומה לצליינים שמגיעים לעיר לורד בעקבות מי המעיין הקדושים.

פסוק שלכד את תשומת ליבי: "פריז היא המקום האידיאלי להחמיץ בו את חייך." ההחמצה, הפספוס של המימוש העצמי, משאירה טעם חמוץ למדי בפה. דמיינתי חיים עם פוטנציאל נתחבים, כמו מלפפונים, לתוך צנצנת זכוכית, המכסה נסגר באופן הרמטי, מונע מאוויר וחמצן להכנס. לא, לא החמצתי את פריז. ביקרתי בה ונדהמתי מיופיה. אבל אם כבר להחמיץ את החיים אז לחלוטין פריז היא ה-עיר לעשות זאת. 

דויד פואנקינוס עושה  שימוש רב ב "...". חמישה תווים סך הכל, זוג מרכאות ושלוש נקודות אבל להם משקל משמעותי. המרכאות תוחמות ומדגישות את השקט. הן נותנות מקום כבוד ללא נאמר, שהוא לא פחות חשוב מהמילים עצמם. הקוראים נעצרים להקשיב לדממה, להרגיש את ההיסוס, ההתלבטות או את ההשתאות ומבוכה של הדמות הספרותית השותקת.

הספר מחולק לעשרה חלקים. כל חלק גם הוא מחולק למיני פרקים, אורכם שונה. חלק 7, פרק 14, מורכב מפסוק אחד: "למחרת בבוקר חיכתה עד שהגיעה מתילד לחנות והודיעה לה שתיעדר זמן-מה." שוב דוד פואנקינוס נותן מקום ופוקוס, הפעם למשפט בודד על מנת שנסב את תשומת ליבנו אליו.

רק דֶלפין מצליחה לראות את היופי בספרו של פְרֶדֶריק. האם האהבה מעוורת? ספר נמדד בזכות עצמו ואיכויותיו או שמא הbuzz סביבו נושא אותו מעלה ברשימת רבי המכר? סופר שהתאבד, האם מותו הטראגי מחייה את העניין בספר/ים שכתב? עץ הנופל ביער ואין שומע, האם העץ השמיע צליל? יצירה נכתבת על נייר שנוצר מאותו העץ. במידה ואין קורא לה, האם היצירה קיימת כלל? מה לגביי אמנים אנונימיים שמפרסמים תחת שֵׁם עֵט ומעדיפים להישאר בצללים?  עד כמה חוק העדר בא לידי ביטוי כשמדובר ברכישת ספרים ותרבות בכלל? 
 

אני חוזרת לאמבט שהתייחסתי אליו קודם. קצב העלילה  מתחקה אחר התנהלות המים. אט אט מתמלאת האמבטיה ובהדרגה מתרוקנת טיפין טיפין. לקראת הסוף מגיע הקְרֶשֶׁנְדּוֹ. המים מחישים את צעדיהם והקריאה בהתאם מאיצה. התעלומה נפתרת לבסוף באופן שמזכיר את האמירה "האמת יותר מוזרה מהדמיון." המציאות בספר פרוזה זה נמתחת, לדעתי, יתר על המידה. למרות זאת, העלילה נשארת בגדר הסביר וסוגרת את כל הפינות. לא קראתי את ספרו של הסופר "העדינות" אבל אפשר לתאר את הספר הזה כעדין. הוא גם כתוב היטב וצרפתי מאד באופיו. ספר לאוהבי ספרים. 

"תעלומת אנרי פיק" הינו ספר מבדר וקליל שמרכזו תעלומה ספרותית המתרחשת בעיירה נידחת בבּרֶטאן שבצרפת. זה לא ספר מתח, כך שאל תצפו למתח עוצר נשימה. התעלומה היא רק חלק קטן מהסיפור. למעשה היא רק תירוץ  לבקר את ההייפ שלעיתים נוצר סביב ספרים מסויימים, בצדק או לא בצדק. כן מועלית בספר השאלה מה חשוב יותר, האריזה או התוכן, הסיפור סביב הספר או העלילה עצמה.   
 

ספרן בבּרֶטאן מתחיל פרוייקט שאפתני של איסוף כתבי היד שנדחו על ידי ההוצאות השונות. כך מצטבר לו אוסף נאה של ספרים דחויים שאין להם דורש או קורא. בעת ביקורם של דלפין, עורכת צעירה מפריז, ובן זוגה, סופר כושל, בעיירה נודע להם על האוסף מפי הוריה של העורכת. ביקור בספריה המקומית מגלה אוצר בין מדפי הספרים הדחויים. אחד מכתבי היד שם, כתב יד בשם "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה", תופס את עינה של העורכת והיא מחליטה להוציאו לאור.  שמו של אלמוני בשם אנרי פיק  מופיע על גבי הספר וחיפוש מהיר מגלה שמדובר בבעל פיצריה מקומית שהלך לעולמו לפני כשנתיים והותיר אחריו אלמנה ובת. העורכת נפגשת עם האלמנה ומבקשת את אישורה לפרסום הספר. האלמנה מתקשה להאמין בתחילה שבעלה כתב את הספר, מכיוון שלדבריה מעולם לא קרא ספר או כתב דבר פרט לתפריט. בסופו של דבר היא משתכנעת והספר יוצא לאור. הבאז שנוצר סביב גילוי הספר מביא להצלחתו, הצלחה שעלתה על כל הציפיות והשפיעה על חייהם של כל המקושרים אליו. רק ז'אן–מישל רוּש, עיתונאי שירד מגדולתו, לא מצטרף לחגיגה. הוא מטיל ספק בגרסה הרשמית ומנסה לברר את האמת שמאחורי היצירה. 
 

הספר מגולל מספר סיפורים וסובב סביב מספר דמויות, שהמרכזיות מביניהן הן העורכת ובן זוגה. לכל דמות קול ייחודי וסיפור משלה. אומנם העלילה היתה איטית לפרקים, אך אהבתי את הרעיון של ספריית הדחויים. הספר מחולק לפרקים קצרים ונגמע במהירות. הספר מציג לפני הקורא את המתרחש מאחורי הקלעים של עולם המו"לות ומלא באזכורים של סופרים, ספרים ואנקדוטות משעשעות שמעשירים את העלילה. הספר מסתיים בטוויסט שתפס אותי בהפתעה. הספר מתמקד פחות בחקירה הבלשית ובעיקר ביחסים בין בני זוג. גם סיפורי אהבה יש בספר ואת חלקם מצאתי  בלתי אמינים בעליל. למשל שתי דמויות שתו קפה כשלפתע נפלה עליהן כרעם ביום בהיר התובנה שהן מאוהבות.  סיפור אהבתם היה פתאומי מדי בעיני ולא אמין. עדיין, הספר קריא ובסך הכל נהניתי ממנו,  גם אם זה לא ספר שמותיר חותם על קוראו.

בשורה התחתונה: ספר חביב על  ספרים, פרסום ומה שביניהם!