"שמי תום זמיר ואתם רוצים אותי במועצת התלמידים גם אם אתם עדיין לא יודעים את זה...אני מנהיגה, אני יודעת לעמוד על זכותי. וזכותי להיות לכם ולכן לקול ..אני ריאלית ויודעת מה הכתה צריכה, מה אפשר לשנות בבית הספר, מה יהיה בלתי אפשרי. ואני יודעת לחלום, אני רוצה בית ספר טוב יותר, שאף אחד מאיתנו לא יסתובב מפוחד...אני אתן את הנשמה לתפקיד. אני ראויה". (עמ' 136 - 137)
כך אמרה תום בפני חבריה לכתה רגע לפני הבחירות למועצת התלמידים בחטיבה. על כף המאזניים אומץ לבה והרצון שיזכרו אותה, אל מול החרם שעברה בשנה שעברה ביסודי. כעת, נקודת הפתיחה שלה לא מזהירה במיוחד. האם תצליח?

תום עברה כברת דרך מהעמוד הראשון ועד האחרון בספר "החיים שבחרתי", שכתבה הסופרת נועה רום. זה הספר השני בסדרת "חברות" והפעם הסופרת, משחררת את הגיבורה מעול החרם ומהקשר הצמוד שלה עם חברתה הטובה ביותר, ג'רי, (עול וקשר המופיעים בספר הראשון "סוגרים חשבון"), ומעניקה לגיבורה כנפיים לחוש את החופש להיות אהובה בתוך המערך האנושי בבית הספר ובכך למצוא את הקול האותנטי בגיל הנעורים. כאמור, הגילוי יקרה תוך כדי התחככות עם נפשות פועלות נוספות, שתייצר שיח אמין, רציף ודינמי כיאה למתרחש בין כתלי בית הספר.

התרחשויות רבות בעלילה הקצבית ויש לקוות שהחברות בין תום וג'רי תחזיק מעמד ותפגין את כוחה בדיוק כשתום תזדקק לכך. והרי, אחרי שהאורות כבים וסערת הנעורים שוככת, תמיד ימצא החבר הנכון לעזור ושם, לטעמי, הספרות תעניק ראי לכל פגעי החברה.
המפגש של הקורא הצעיר עם השיח החברתי מאפשר מפגש עם הרצון לנסות להבין את הדינמיקה החברתית, לא לחשוש מהטחת האשמות או נסיון של חברים לכתה להשפיל, ליצור קשרים בינאישיים, לחשוף אך ורק את האמת ואם אבדה הדרך, כדאי ורצוי למצוא אותה בעזרת חברים טובים.
החדשנות הטכנולוגית המאפיינת את החיברות והקשר בין בני הנוער מתקיימת על גבי הדפים – קבוצת פייס, וואטסאפ ואינסטוש. ובין כל אלה צומח הר של רגשות בין בני אדם צעירים בתחילת חייהם ומבט מעמיק על חברויות, אהבות, מראה חיצוני ומעמד חברתי.

הכתה ספוגה בדינמיקה שלה ונדמה שהמחנכת לא מצליחה להשתלט. במקביל, מאחורי הקלעים, התלמידים מנסים לנווט את הספינה בעצמם ללא כל עזרה של מבוגר. וכך אומרת תום : "אם אני עומדת כאן מולכם, אחרי כל מה שעברתי, אז אין שום ספק שאני אצליח..וכשתום הלכה חזרה לכסא שלה, יפעת (המחנכת) העירה שהיא תמיד היתה רצויה בכתה. "לא נכון" אמרה תום. הייתי לבד ואף אחד מצוות המורים לא שם לב. "אין לי מושג על מה את מדברת"...הדלת שלי תמיד פתוחה". (92-93)

הנה ברשותכם עוד גילוי לב אישי במיוחד : "אני חושבת שאני מאוהבת בו, היא הביטה בתום, והחום שבעיניה התרחב ותום חשבה שהיא ראתה רסיס דמעה. אני מפחדת אמרה ג'רי, אני מפחדת שגם הוא ייעלם" (עמ' 98)

גילויי לב מרשימים ואמיצים מתקיימים והדפים סופגים יפה את הכתוב. יש ציפייה לעוד מאלה ולהתרחבותם, כדי לתהות על הקשרים האישיים והשיחות האינטימיות במבנה החברתי העצום.
אם יכולתי לאסוף במכוניתי את תום וג'רי מבית הספר ולשמוע אותן במושב האחורי מדברות על החברות האמיצה, על הפחדים והקשיים בקשר הזה נטול רעש חברתי, אזי, הייתי יכולה לכתוב כאן, כי יש באמתחתן של תום וג'רי את הפתרון לכל קושי בכל גיל.
ויש עוד טוב ויופי על משפחה, על הורים, על אחים, על בדידות ויתמות, על התאהבות, ועל קריאת הלב. כל תפנית תלויה בחיים שבוחרים. זה לא קל בגיל הנעורים אבל יש פתח לתקווה.

גילאי 11 – 14