|
|
|
|
|
| עיניים כחולות מדי |
|
|
|
|
|
| מס' גולשים שצפו בספר: 5649 |
|
| |
איש צעיר מתחזה למשורר וחודר לביתן של קשישה אקסצנטרית ושלוש בנותיה, במטרה לשכנען למכור את הבית לכריש נדל"ן.
משימתו מפגישה את הקורא עם עולמה החריג של קשישה המערימה על סובביה ומנסה לשטות באלוהים ובזמן, עם המטפלת הרומנייה שלה ועם דמויותיהן הסוערות של בנותיה על כל הדרמות והמהפכים שבחייהן.
הדמויות ברומן זה מונעות כולן על ידי מודעות חריפה לעריצותו של הזמן; כל אחת מתמודדת על פי דרכה הישרה או הנפתלת עם התשוקה להספיק לאהוב ולחיות לפני ניצחונו הידוע מראש. הדמויות בעיניים כחולות מדי מוארות, כמו בספריה הקודמים של מירה מגן, באור של חסד, אך כאן, לראשונה באורח מכוון ובולט.
אור זה אינו מטשטש סדקים וחולשות החורצים את חייהן. להיפך, הוא מבליט ומעמיק אותם ובכך מקנה לרומן הבשל והחכם הזה ממד של שגב וגדולה.
|
| |
|
|
|
| |
|
|
|
| |
|
|
עיניים כחולות מדי - מירה מגן
|
|
| מס' גולשים שצפו בספר היום: 1 |
תאריך הכנסה לאתר 14/02/2013
"אננו מרגישים בזמן, אלא כשהוא חולף" (יןנג)
אכן, הזמן זורם, אינו מחכה לאיש, אינו נעצר וכולנו עם חלוף השנים מודעים יותר ויותר להשפעתו. או שעוסקים אנו בהורינו המזדקנים או שאנו עצמנו הולכים ומתבגרים.ככל שמתארכים החיים שנות הזקנה רבות יותר וההתמודדות איתן ... המשך הביקורת
"אננו מרגישים בזמן, אלא כשהוא חולף" (יןנג)
אכן, הזמן זורם, אינו מחכה לאיש, אינו נעצר וכולנו עם חלוף השנים מודעים יותר ויותר להשפעתו. או שעוסקים אנו בהורינו המזדקנים או שאנו עצמנו הולכים ומתבגרים.ככל שמתארכים החיים שנות הזקנה רבות יותר וההתמודדות איתן נעשית על פי אישיות שלנו,יכולת פיזית , חוסן נפשי, תקוות והגשמתן או שלא.
ספרה השמיני של מירה מגן עוסק בדיוק בנושא זה: עריצותו של הזמן והמודעות הכול כך חריפה לעריצות הזו. כל אחת מהדמויות מתמודדת על פי דרכה עם התשוקה להספיק לאהוב ולחיות לפני נצחונו הצפוי של הזמן.
זהו רומן על קשישה בשם חנה יונה, המטפלת הרומנייה שלה- יוהנה, שלוש בנותיה – סימונה, אורנה וירדנה ונכדתה- דנה. כולן גרות בבית אחד בעל ערך נדלנ"י גבוה.רפי- גבר צעיר שמתחזה למשורר, שוכר חדר בביתן , בתקווה שיוכל לפורר את סירוב הקשישה למכור את הבית לכריש נדל"ן . הוא בז לעצמו ולעיסוקו אלא שלא מצליח להשתחרר ממנו.
התאהבתי בדמותה של הקשישה , הצעירה ברוחה ותאבת החיים. מצבה למעשה מצוין, היא מעמידה פני סנילית ומשטה בכולם סביבה, עושה אצבע משושלת למנופים הגדולים סביב ביתה , לביטוח הלאומי, לזמן ולאלוהים. לעת בלותה היא מנסה לשמר את מנעמי החיים : צובעת את שערה לשחור, יוצאת לבלות בלילות ועוגבת על בחורים. היא מצפצפת על מוסר וכבוד הקוברים את החיים תחתיהם וגורמים להחמיץ אותם. ברגישות וחמלה לזולת היא מתחשבנת עם אלוהים על חוסר נדיבותו כלפי מי שחושבת שמגיע לו לקבל יותר בחייו . חיה כאילו הובטחו לה עוד מאה שנות חיים וקוראת תגר על זמנה המוגבל.
יוהנה, המטפלת הרומנייה, עם העברית השבורה שבפיה, מלאת תובנות חיים, אמונות טפלות בעורבים ובעין הרע , חיה בפחדים מפני הביטוח הלאומי והמשטרה. יוהנה אוהבת את הזקנה ומטפלת בה ובנכדתה ,דנה , במסירות ואהבה רבה . כמו רבים מהעובדים הזרים והנאמנים (בד"כ) המטפלים בהורינו , במשך שנים, הרחק מביתם וילדיהם למען רווחתם וחינוכם. תענוג מיוחד הוא לקרוא את תפיסות החיים שלה שחלקן מבקרות בהומור את חיינו כאן. למשל: ברומניה בגיל 77 (גילה של חנה) לא מבקשים שיהיה יותר טוב, מבקשים שלא יהיה יותר רע. אומרים תודה שיש אוכל, בית ושיניים. כאן – "כמה שהמצב יותר קשה, ככה לאנשים יותר טוב. אין גשם , אין מים, כל הזמן פצצות וטרוריסטים ואוטוטו מלחמה, והאנשים? בקניון. כולם בקניון." (עמ' 30).
דמויותיהן של הבנות , מוצגות בחולשותיהן האנושיות ולכן אמינות ומאבקן כנגד הזמן ,כל אחת בדרכה משכנע.
תענוג אמיתי הוא לקרוא את שפתה העשירה , הגבוהה מלאת הדימויים המיוחדים והמקוריים של מירה מגן. למשל: "גבר גבוה ומרשים שעמוד המסתורין הולך לפניו יומם והילת הסוד לילה"... ישנה גם שפתה השבורה והעילגת של המטפלת הרומנייה , גם בה יש חן מיוחד ,אחר כמובן, וכן שפתה הפשוטה של חנה יונה.
הדימויים והמטפורות המרהיבות של מירה מגן הופכות את הכתיבה למרתקת ואת הקריאה למענגת. מקומו של ההומור לא נפקד- "נהיית בת שבעים, מיד תיבת הדואר שלך מתמלאת בזקנות עם שיער פלטינה ומערכות שיניים קנויות שמבטיחות לך גן עדן בדיור מוגן".... או- "כל כך הרבה דברים לא ראיתי , אז מכולם דווקא רופא?"... או סצנה הזויה ומצחיקה שבה חנה הקשישה עורכת הצגה לאחותה כדי לקבע את רושם האלצהיימר ולשכנעה שהדמנציה לא הלכה לשום מקום ..."מה קרה, אפשר לחשוב שקשישה בקומבינזון היא פצצה איראנית שמאיימת על האנושות".
ציטוטים רבים ונפלאים הייתי רוצה להביא בפניכם אבל אבחר אחד נוגע ללב: ...."אני בוכה שני בכי יוהנה, אחד בכי עצוב בשביל מי שמת ואחד בכי שמח בשביל האמוציה שלי שלא מת, שדפרסיה עוד באה בחשבון בשבילי"...(עמ' 115).
שאלת חופש הבחירה וגבולותיה מועלית בקשר לזמן ומגבלותיו. דווקא בזקנה אפשר לעשות אלף דברים שפעם לא העזנו : אי אפשר לפטר את הזקן משום מקום... בהיותך צעיר ונורמאלי יש יותר צורך להתחשב בסביבה השיפוטית. דווקא לשוטה הכפר סולחים על הכול .
בצורה חדה ולא פשוטה לקורא מוצגת העובדה שבסופו של דבר אדם לא יכול לבחור שלא לעזוב את חייו, אין הנחות נולדים ומתים, כך גם אצל החיות ורק האדם עוזה מכך עניין גדול... צריך ללכת והסוף ידוע. המאבק הוא על להספיק לחיות ולאהוב כמה שיותר.
אכן הנושא לא קל, מעלה הרהורים על חוסר האונים מול הזמן, ומצד שני דווקא הזמן המוגבל דוחף לניצול מרבי שלו.
דמותה הססגונית, הרעבה לחיים של הקשישה , האהבה , ההומור וסיומו הרך של הרומן מרככים את ההתמודדות עם הנושא.
אני ממליצה ביותר לקרוא את הספר במיוחד לאלה הסוגדים לעושרה של השפה ולמשלביה השונים. אבל לא רק- הסיפור עצמו מעניין והנושא נוגע לכל אחד מאיתנו, מעלה שאלות ומעורר מחשבות שנמשכות לאחר קריאת הספר.
עשו זמן ומקום לספר מעולה ורוצו לקרוא ולהתמוגג. ספר מרגש , חכם ונוגע!
תאריך הכנסה לאתר 12/02/2013
הספר מתאר מציאות ישראלית מוכרת: לדוגמה, הוא מספר בין השאר, כיצד כרישי נדל"ן מתנכלים לחנה יונה (האם. אחת מחמשת הדמויות העיקריות), כדי לאלץ אותה למכור את הבית שלה.
חנה לא מתפתה להם. הבית עבורה הוא מזכרת מבעלה שנפטר לפני שנים. לוותר על... המשך הביקורת
הספר מתאר מציאות ישראלית מוכרת: לדוגמה, הוא מספר בין השאר, כיצד כרישי נדל"ן מתנכלים לחנה יונה (האם. אחת מחמשת הדמויות העיקריות), כדי לאלץ אותה למכור את הבית שלה.
חנה לא מתפתה להם. הבית עבורה הוא מזכרת מבעלה שנפטר לפני שנים. לוותר על הבית זה כאילו להתכחש לזכרו. אם תקראו תבינו שויתרתי כאן על ספוילר.
כשהבעל נפטר, חנה יונה ממשיכה לגדל את שלושת הבנות.
בהווה הסיפורי הבנות כבר מבוגרות, משכילות ויש להן קריירה מקצועית מרשימה. הן כולן גרות בבית המשפחה כשלכל אחת מהן דירה משלה, אחת מהן גם מגדלת בת צעירה, האב שלה לא מוזכר.
קווי הסיפור המתארים את הבנות והנכדה מספרים גם את סיפורה של ירושלים, שם מתרחש הסיפור וכן אירועים המוכרים לכולנו מישראל של ימינו.
שמות הנשים והילדה, הגרות בבית מסתיים ב-'נה. לעתים הבית מוזכר כבית ה-ננות.
לקראת סוף הסיפור הבנות עוברות כל אחת למקום אחר וחנה אמן גרה עם ברונו שהוא
ניצול שואה שעד שנוצר הקשר בינו לבין חנה חי במוסד בת"א.
אך עד לסוף יש 270 עמודים בהם אנחנו מלווים את כל ה- 'ננות, כל אחת וסיפורה. כל סיפור ובו סוג של בזבוז. מה שלא מבוזבז בספר זה היא השפה, הדימויים והתיאורים.
ובאשר לדמויות - אורנה למשל, הבת שפחות מוזכרת במהלך הסיפור, מרגישה החמצה במישור האישי. במקצועה היא מאד מצליחה, היא אפילו נשלחת לאריזונה להשתלמות מקצועית, אך בעמ' 169 מסופר כיצד צפתה במעופן הצחור של החסידות כמו בסרט על החמצה ...
בת אחרת היא סימונה, רופאה מצליחה, אך גם לה החמצה משלה.
השם של הספר "עיניים תכולות מדי", העסיק אותי. למה "מדי"? האם זה רע או טוב?
הקטע הבא, ציטוט מדיבור פנימי של הבת ירדנה, קצת עזר לי להבין:
"ירדנה.... התפלאה שאמה לא הגיעה רחוק יותר בחייה עם העיניים הכחולות המוגזמות האלה. עיניים כאלו יכלו לפתוח לה לא מעט דלתות אבל היא כנראה לא ידעה לנצל את המשאב הזה, איזה בזבוז. ולא רק שלא ניצלה את העיניים גם לא הורישה אותן לאף אחת משלושתנו."ע' 216)
להבנתי, בדורה של חנה האם, "עיניים כחולות מדי" הן לא משאב היכול לפתוח דלתות.
לדעתי זה סיפור על החמצה.
אני קבלתי את ה'בזבוז' בדיבור הפנימי של ירדנה, כהחמצה .
כל אחד מהדמויות המתוארות בספר, יש לו סיפור משלו על החמצה, אפילו הנוכל, דייר המשנה, שסולק בסופו של דבר מהבית גם הוא חי בתחושת החמצה: "איזה לוזר אתה רפי, לא מלוכה, לא אתונות, לא נעליים, כלום, זירו" (ע' 244)
אגב, הנוכלות של רפי יכולה לפתוח פתח לדיון: האם כל המעשים כשרים כדי להשיג מטרה, אפילו היא נעלה?
החמצה אחרת נמצא בדברי חנה, האם הקשישה, שמוצאת בגיל 77 בן זוג חדש.
כאשר הנכדה בת ה-7 שואלת אותה אם יהיו להם ילדים, אומרת חנה: "לא. בגיל שלנו זה כבר לא הולך, חנה יונה הרצינה ולא כיסתה מהילדה את צער ההחמצה." (ע' 268)
איני בטוחה שאילולא כל ההחמצות ש'דגתי' בספר, הייתי מתרשמת שהוא אופטימי, אך יכול להיות שחוסר האופטימיות היא תמונת מצב ישראלית.
תאריך הכנסה לאתר 11/02/2013
בירושלים, בבית (המכונה בית הננות) אליו לוטשים הקבלנים עיניים, גרות להן הקשישה חנה יונה, שלוש בנותיה – ירדנה, אורנה, סימונה, הנכדה דנה והמטפלת הרומנייה יוהנה. אליהן מצטרף רפי, דייר המתחזה למשורר, אבל כוונתו האמיתי היא לשכנע את חנה יונה למכור את הבית לסוחר נדל"ן. ... המשך הביקורת
בירושלים, בבית (המכונה בית הננות) אליו לוטשים הקבלנים עיניים, גרות להן הקשישה חנה יונה, שלוש בנותיה – ירדנה, אורנה, סימונה, הנכדה דנה והמטפלת הרומנייה יוהנה. אליהן מצטרף רפי, דייר המתחזה למשורר, אבל כוונתו האמיתי היא לשכנע את חנה יונה למכור את הבית לסוחר נדל"ן.
בשפה ייחודית לה, מתארת מירה מגן בצבעוניות, את קורותיהן של כל אחת מהדמויות הגרות בבית את בעיותיהן, התפתחותן ודרכן להלחם בבעיותיהן היומיומיות.
חנה יונה, זקנה שמתקרבת לגיל 80, מעמידה פני סנילית, אבל מנסה לטרוף ולבלוע מהעולם כל מה שרק אפשר. צובעת את שערה לשחור, יוצאת לפאבים ומשתכרת. יש לה דעה על כל דבר ואינה נשארת חייבת לאף אחד.
יוהנה, המטפלת הרומנייה, אשר מתארת בעברית עילגת את פחדיה מביטוח לאומי, ומעין הרע, עוטפת את הבית בסרטים ובגדים אדומים. כל רצונה הוא לעבוד עוד כמה שנים כדי שתוכל לשלוח כספים לבתה שברומניה. בהרבה חום, אהבה ודאגה מטפלת יוהנה בחנה ובכל הנשמות הזקוקות לאהבה.
ירדנה, אם חד הורית, אשת יחסי ציבור, שמתעוררת יום אחד ומוצאת שחצי מחייה עברו מבלי הישגים גדולים, ומחליטה לשנות את חייה.
אורנה, כימאית העובדת במפעל לשבבים, המחליטה לעזוב את הארץ ונוסעת במסגרת עבודתה לעבוד במפעל בחו"ל.
סימונה, רופאה במחלקה גריאטרית. מגלה כי חבר לשעבר וקולגה, חולה בסרטן. הוא מציע לה זרע שהקפיא לפני הטיפולים, והיא מחליטה לעשות מעשה.
דנה, הנכדה, בתה של ירדנה, ילדה בודדה הגדלה פרא, ללא תשומת לב מיוחדת ממשפחתה או מאימה החושבת שתוכל ליצור קשר משמעותי עם בתה בכל רגע נתון אבל אינה עושה את הצעד המתאים.
אל כל הננות חובר רפי, המעמיד פני משורר כדי שיוכל לחדור ולגור בבית, ולשכנע את חנה יונה למכור את הבית לבוס שלו. אף לו צרות משלו, אחותו מטופלת הנער נכה והוא מנסה לתמוך בה כספית.
החיים אינם קלים לאף אחד מהדמויות ובכל זאת כל אחד מהם מנסה בדרכו שלו לשפר את חייו, להגשים חלומות, ולמצות כל רגע בחיים.
ממליצה בחום.
הספר ניתן לסקירה באדיבות ההוצאה לאור "זמורה ביתן" ופורום ספרים וספרות של ווינט. תודה להוצאה ולמנהלת הפורום.
תאריך הכנסה לאתר 11/02/2013
אז אני מסכימה עם יגאל שוורץ שכתב את התקציר הזה, הדמויות בספר באמת מתמודדות עם הזמן העובר, עם הזיקנה. מהדמות הזקנה ביותר, חנה יונה שמודעת לשבעים ושבע שנותיה והגיעה להחלטה לנסות ולחיות את מה שעוד נותר לה, היא יוצאת בלילות לבארים ואח"כ מתאהבת באיזה זקן, לובשת בגדים אגרסיביים ובסה... המשך הביקורת
אז אני מסכימה עם יגאל שוורץ שכתב את התקציר הזה, הדמויות בספר באמת מתמודדות עם הזמן העובר, עם הזיקנה. מהדמות הזקנה ביותר, חנה יונה שמודעת לשבעים ושבע שנותיה והגיעה להחלטה לנסות ולחיות את מה שעוד נותר לה, היא יוצאת בלילות לבארים ואח"כ מתאהבת באיזה זקן, לובשת בגדים אגרסיביים ובסה"כ מקיימת חיים מתוך צפצוף ארוך על כל מי שמסתכל עליה.
ודרך הדמויות הצעירות יותר, המטפלת הרומנייה, הדייר החדש, ושלוש הבנות שבגילאים בין 35 ל 40. כולם רואים את הגיל עליהם ומתמודדים עם המציאות ועם סימני הזיקנה המנצנצים.
אהבתי את הספר, כמו גם ספרים קודמים שלה שקראתי. היא בונה דמויות מאוד נוגעות ומאוד עגולות. היא מתארת את האנשים נהדר, אני אוהבת את הפרטים שבהן היא מציירת אותן והן יוצאות כל כך אמיתיות בעיני רוחי וקל לי לדמיין אותן ולשייך להן מעשים. המאבקים שלהן אמיתיים בעיני, הדילמות וההחלטות שלהן ממשיות.
למרות שבספר הזה הדמויות של הבנות קצת דהויות, קצת שטחיות, פחות מפותחות ממה שהייתי רוצה. הרבה פחות הבנתי מה מניע אותן ופחות הזדהיתי ופחות נקשרתי אליהן. הן יותר כמו מרחפות מעל הסיפור במקום ממש להיות בו. זו מגרעת של הספר לדעתי, למרות שבכל אופן יש את הדמות של הזקנה שבכל זאת מושכת אותי לתוך הסיפור והשאירה אותי לגמרי מעונינת.
הדמות של הזקנה מאוד נוגעת ללב, עם השינויים שהיא בגילה עוברת. הזיהוי שהיא מזהה את מקומה בחיים. הדמות שלה מפותחת לאט לאט, במשך עשרות עמודים. ההחלטה שלה לשחק אותה דמנטית למשל, החלטה שהיתה לי לא לגמרי מובנת. או מובנת חלקית. בעמוד 242 הבנתי את שאר התמונה ואת הסיבה להחלטה כזו. אני אוהבת שדמות מתפתחת במשך עשרות או מאות העמודים של ספר, שאנחנו מבינים אותה רק לאט לאט אבל בסופו של תהליך (בסופו של הספר) אנחנו לגמרי מבינים מה גורם לה.
קצת ציטטות שמצאו חן בעיני
עמוד 72 זו ירדנה, הבת הבכורה
יימח שמו של הזמן, יימח שמו של הנוכל הערמומי הנקלה וחסר הפנים הזה. בבולמוס של בהמה הוא זלל את ארבעים שנותיה, מחצית מחייה כבר לקח לה ונותר שדוף, לא פלא, המלקוח כה דל.
ועוד ציטוט משל הזקנה: עמוד 201:
עוד אחד שבא להגיד לי שהאהבה מסוכנת ללב שלי וללחץ דם ויכולה להרוג אותי, אז אני מודיעה לך, חבוב, הרבה יותר קוסם לי למות מאהבה מלמות משבץ מסריח במיטה. תגיד לי, בן אדם שיכול לבחור לו את התליין שלו, יבחר בשבץ כשהוא יכול לבחור באהבה
תאריך הכנסה לאתר 11/02/2013
חוות דעת אישית:
הסיפור אורז לתוכו הומור, שנינות, שפה עשירה, עולם והיפוכו, מטאפורות ועוד. אין מתח בספר הזה אבל יש בו הכול מכל טוב.
אז מי השחקנית הראשית ושחקני המשנה בספר הזה? ... המשך הביקורת
חוות דעת אישית:
הסיפור אורז לתוכו הומור, שנינות, שפה עשירה, עולם והיפוכו, מטאפורות ועוד. אין מתח בספר הזה אבל יש בו הכול מכל טוב.
אז מי השחקנית הראשית ושחקני המשנה בספר הזה?
חנה יונה-שחקנית ראשית! אלמנה בת 77+מטפלת רומניה (יוהאנה) +3 בנות (שלושת הגראציות), מתגוררת בבית בירושלים יחד עם בנותיה שמתגוררות בקומה שמעליה.
ככל שהתקדמתי עם הקריאה התאהבתי בדמות הזו. שחקנית, מעמידה פנים של סנילית ומהתלת בכולם. (צובעת את השיער לשחור ומתנתקת מהשיער האפור-לבן, קונה בגדים צבעוניים, מתחילה עם בחורים, יוצאת לבר לשתות, משתכרת וטועמת מכל הבא ליד).
יוהאנה-המטפלת הרומנייה של חנה יונה. מדברת ב"עברית שבורה". מאמינה בעין הרע ומיני אמונות תפלות, פוחדת מביטוח לאומי ותמיד דואגת שיהיו דברים אדומים תלויים על חבלי הכביסה. יוהאנה מועסקת אצל חנה יונה, כאשר כל משפחתה ברומניה. בעלה זנח אותה ואת צאצאיו לטובת "הבקבוק". היא כמובן נאלצת להעביר את הכספים מירושלים לעירה הקטנה ברומניה במורדות הקרפטים, ישירות אל ארגז הלחם של אנגלה (אמא של יוהאנה).
ירדנה-הבת של חנה (אחת הגראציות) אשת יחסי ציבור. אם חד הורית שאפילו לא יודעת מי האב של הילדה – דנה. לירדנה יש עניינים עם צחי והיו לה גם כל "מיני עניינים" על כל מיני גברים. בהמשך היא "מתיישרת" ומקבלת הצעה מצחי לנהל מלון בוטיק תל-אביב.
סימונה-השנייה משלושת הגראציות, עבדה במחלקה האונקולוגית, נשברה ועברה למחלקת הגריאטריה. בן זוגה לשעבר (סימון) גם הוא רופא ובחר לעבוד במחלקת הפלסטיקה, רק שנאלץ להפסיק את עבודתו עקב מחלת הלוקומיה. בהמשך היא מחליטה להיות אם חד הורית...
אורנה-השלישית משלושת הגראציות... שמנמונת בניגוד לאחיותיה שכנראה היו רזות ממנה. כימאית במקצועה ועובדת במפעל שבבים. בהמשך היא עוזבת את הארץ לשנת עבודה במפעל שבבים באריזונה. שם היא פוגשת את מויש. מהסיפור לא ברור אם קרה משהו ביניהם. (לדעתי מירה מגן לא הרחיבה על מעשיה ויש לי הרגשה שאת הגראציה הזו היא קצת "שמה בצד").
רפי-איש נדל"ן (מתווך), מועסק אצל ברושי אשר מנופיו מאיימים על ביתה של יוהאנה. רפי מתחזה למשורר ושוכר חדר אצל חנה יונה. הוא מערים על הקשישה שלנו – חנה יונה. במיני תחבולות הוא מנסה לפורר את סירובה למכור את הבית למעסיקו-ברושי .
דנה-הבת של ירדנה. בעזרת עזות המצח, החוצפה והחספוס אליו היא נחשפת נוסף הרבה "פלפל" לסיפור הזה. (מצאתי את עצמי לא פעם מחייכת בגלל שאלותיה, מעשיה והעזה שלה). היא מכבדת הדייר – רפי בגלעין אפרסק שנזרק לעבר פדחתו. J
המיוחד בספר הזה שכל הדמויות נחלו שינוי והתמודדו רגשית, פילוסופית ומעשית עם הזמן דרך התנהלות חייה של חנה יונה.
חנה יונה האלמנה מתקרבת לשנות השמונים, החליטה לא להיות לבד ומנסה למצות את שארית החיים שנותר לה. היא מתאהבת בברונו ואוספת אותו אליה.
צורת הכתיבה של מירה מגן קולחת, זורמת ונהדרת. אין כמעט עמוד בספר שאין בו איזה עקצוץ, מטאפורה מעניינת, פתגם, שנינות או משפטי חוכמה מסוגים שונים.
תיאורי הדמויות ממשיות עד כדי כך שהקורא יכול לדמיין לעצמו את הדמות מול עיניו תוך כדי קריאה.
הדמות של חנה יונה התפתחה הכי יפה בספר ולכן כתבתי שהיא השחקנית הראשית.
מעניין אותי מאין מירה מגן שואבת את ההשראה לדמויות הללו... מה שבטוח שהשאיבה מבוצעת מבאר מאוד פורייה שגורמת לכל קוראיה לחשוב, להרהר, להיאבק בזמן האבוד ולהכניס אנרגיה חיובית של "למצות, עוד וכמה שיותר".
לא אגזים אם אכתוב שהספר הזה מרפד את המערכת החיסונית של כל אחד מאיתנו לקראת המאבק מול הזמן ההולך ואוזל...
אני לא יכולה להימנע מציטוט מספר משפטים מהספר כדלהלן:
עמוד 34: "היא קימרה את פיה, חייכה חיוך מתחטא והקמטים שמעל שפטה הצטופפו כמו שינויים של מסרק סמיך"...(בחיים שלי לא חשבתי לתאר את הקמטים שלי שהרווחתי ביושר למסרק)
עוד משפט: עמוד 68: "השינה אכפה עצמה עליה ונרדמה"....
עמוד 180: "עוד לא מאוחר, אמרה כאילו לא ידעה שמאוחר מאוד, אבל צריך לומר משהו אז אומרים, כשאין קיר להישען עליו עושים מהמילים קיר, תערובת של טיט וסיד וכלום".
עמוד 269: "קידוש שיוצא מגרון בוכה מגיע לשמים רחוץ ונקי, דנה'לה, אין להם שם יותר מדי כאלה".
את הספר הזה עוטפים וכורכים כמה שיותר קרוב ל-"א-נ-י" שלנו. כל אחד צריך להיות מודע לדיקטטורה של הזמן שחולף וכל אחד יתמודד על פי דרכו עם הרצון העז להספיק כמה שיותר.... אומנם קלישאה אבל משפט נכון תמיד: "כי כל יום שעובר לא חוזר". (אחרי הספר הזה אני עוד עלולה להחליט לצבוע את שערותיי לבלונד  )
מותק של ספר! לא סתם ספר של קרא ושכח... הפעם זה קרא, זכור ועשה. זה מסוג הספרים שמשאיר את התאים הלבנים שלנו במצב ערני הרבה זמן לאחר סיומו.
מומלץ בחום רב!
תאריך הכנסה לאתר 11/02/2013
על הספר הזה נכתבו בקומונה כמה המלצות מפורטות ומושקעות בתיאור הדמויות העלילה והתובנות.
קראתי את הספר השבוע, ואוסיף הערות והדגשים ומסרים, שלפי דעתי נובעים מן הסיפור המיוחד הזה.
בולט במיוחד מוטיב הגיל והזמן החולף וההתמודדות עמו.
רוצה להדגיש את העובדה, שדווקא... המשך הביקורת
על הספר הזה נכתבו בקומונה כמה המלצות מפורטות ומושקעות בתיאור הדמויות העלילה והתובנות.
קראתי את הספר השבוע, ואוסיף הערות והדגשים ומסרים, שלפי דעתי נובעים מן הסיפור המיוחד הזה.
בולט במיוחד מוטיב הגיל והזמן החולף וההתמודדות עמו.
רוצה להדגיש את העובדה, שדווקא האישה הקשישה , הכמושה, שקרובה לסיום חייה, רואה בפיכחון את מה שבאמת חשוב בחיים, ומתרגמת את מה שהיא מבינה בשכלה לשפה של מעשים, מניפולציות, ניסיונות להחזיר את הגלגל אחורנית, לעיתים בצורה מביכה, אך כשהיא מוצאת את ההזדמנות הנכונה לאהבה היא עטה עליה בשארית כוחותיה.
בחורף של חייה היא מוצאת אהבה, והחיבור הזה בין שתי נפשות מבוגרות מאד ושבעי ימים וקשיים היא מרגשת מאד.
שלוש בנותיה" הגרציות" , שהן במיטב שנותיהן, מוכשרות, יפות מוצלחות, לא מצליחות למרות מעלותיהן למצוא אהבה יציבה, אף לא אחת מהן מצליחה לבנות לה משפחה.
אחת יולדת ילדה , שאינה יודעת מי אביה. היא לא משקיעה בה. הילדה גדלה בעצם ללא אהבת אם אמיתית. אחרת משתמשת בזרע מוקפא מחברה לשעבר חולה הסרטן כדי להתעבר, והשלישית בכלל טסה למרחקים. תופעה זו היא בהחלט רלבנטית למציאות חדשה בחיינו כאן, בה חלק מצעירנו מקימים באיחור רב משפחה, ושקועים רוב זמנם בקריירה תובענית שלא משאירה אנרגיות וזמן לחיות את החיים.....
נראה לי, שהסופרת רצתה להדגיש שהשנים חולפות, ומה שחשוב באמת זו היציבות. הבית עליו נאבקת הקשישה הוא סמלי ליציבות , להמשכיות למשפחה לילדים וחיבור אמיתי לחיים. הוא בשביל הזקנה homeולא house.
בולט כאן הרבה, היחס לזקנים שלעיתים לא " סופרים" אותם "וזורקים" אותם למוסדות מסוגים שונים(נכון יש מוסדות יוקרתיים, שהמעבר אליהם נעשה מתוך בחירה חופשית, ראוי לציין) הקשישה קולטת את התופעה הזו והיא אומרת"........ בכל מקרה מזלו שאין אצלם גיל שלישי ולא מגלים אותם לגיטאות של גיל הזהב, להבדיל מבני אדם שבגיל שבעים שמים עליהם מדבקה של פג תוקפם, כאילו היו יוגורט עם תאריך תפוגה...." עמ' 93.
ומכאן הדרך קצרה לתופעה נוספת שהשתרשה בחברתנו והפכה לתופעה נפוצה ביותר. כוונתי לעניין המטפלות הזרות(גם המטפלים). המטפלת הרומנייה מייצגת את המטפלות השונות אשר מחליפות את בני המשפחה. הן יודעות לתת אהבה, הבנה, אמפטיה למטופליהן. הן למעשה צינור החמצן לזקנים, הן ולא בני המשפחה.
מוצגת כאן התלות ההדדית בין המטפלים למטופליהם,התופעה מוצגת בספרה בהרחבה., , מירה מגן נותנת מקום נרחב לבתי חולים, לאווירה המיוחדת של בתי החולים, לרופאים, מחלות. מירה מגן הייתה אחות בבית חולים הדסה בירושלים בראשית דרכה, והמוטיב הזה שזור בכל ספריה.
החולי הוא חלק מן החיים. אני אישית מחוברת לעולם זה , גם ממחלות של קרובים כמו כולנו , אך גם דרך ילדיי שמצויים בעולם הרפואה.
לא יכולה שלא להתייחס לתופעה חדשה שצמחה וטפחה למימדים ענקיים, כמו המעטה הקודר , שנשקף כעת מחלוני מפחיד ומאיים, כך גם תופעת" הנדל"ן" אותה מפלצת שנכנסה לחיינו ומאיימת על כל חלקה טובה. האנשים (כמובן , אלה שמחוברים לפשע , לעולם התחתון) נדמים לכרישים ומפחידים.
המנוף האימתני הנושק לבית הקשישה הוא סמלי לסחיטה ,לחוסר ערכים , לרוע.
הדייר התמים נקלע בכף הקלע של אותם רודפי בצע. אין ספק, שהסופרת היטיבה לתאר את התופעה כרעה חולה בחיינו.
שתי ערים מוזכרות כאן , ירושלים, שבה מתרחשת העלילה ותל – אביב. תל אביב היא מעין מקום אליו נמלטים, מבלים בים, מחפשים אהבה. את ירושלים עוטפת אווירה של כבדות , רצינות. ירדנה הבת אומרת" כל עיר והעצים שלה, ואם כבר מדברים , אז כל עיר והמתים שלה. בירושלים מי שמת בבושת פנים, ירושלים לא שוכחת לו את הבושת, ובתל אביב מי שמת מת. תל אביב לא זוכרת כלום...." עמ' 213.
מצאתי קווים דומים בין ספר זה לספר" מראות מצחיקות" של עליזה מיוחס. גם בניגודים בין שתי הערים, וגם בהצבת נשים כגיבורות הספר כדומיננטיות. הן מוליכות את הסיפור, בשני הספרים ישנם יחסים משפחתיים מורכבים.
בסופו של דבר, הסיום הוא אופטימי." עמדו דמומים וחבוקים וחיכו , ואחרי שעה ארוכה הבחינו בבוהק נקודה חיוור. אור מהבהב זעיר נוסע מצפון השמים לדרומה. ואף שידעו שזה מטוס, אמרו, הן, הנה כוכב" עמ' 270
כל כך מצא חן בעיניי הסיום. הבנתי ממנו, שלא חשובה המציאות, אלא הפרשנות שאנו נותנים לה, חשוב מה שבלב, מה שמצוי מעבר לממשות הפיזית.
הזקנים הרגישו שהאור הוא כוכב המשאלות, וזה מה שחשוב באמת.
ממליצה , כמובן על הספר.
תודה, רבקה.
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|
