איזה ממתק של ספר.
ממש כייפי.
נקרא עם חיוך על השפתיים.
אוונטורין היא הדרקונית הצעירה. יש לה אמא, סבא, שתי דודות, אחות בכורה מ-ו-ש-ל-מ-ת. אחותה כותבת שירים ופואמות, וכבר לא גרה עם המשפחה, ואח שיותר גדול ממנה. האח מתעניין בספרים ובפילוסופיה.

כל המבוגרים מגינים עליה. אסור לה לצאת מהמערה שלהם. הקשקשים שלה עוד לא קשים, אולי בעוד 30 שנה. 
לכל דרקון יש תחביבי ועניין בדבר מה. אבל דרקונית שלנו, אין לה עניין בשום דבר. היא עוד לא מצאה את היעוד שלה.
היא חסרת מנוחה.
הדרקונים ואנשים הם לא "החברים" נכי טובים, הפוך – הם אוייבים.
הדרקונים אוכלים בשר. הם אומנם לא אוכלים בני אדם, אבל היו רוצים.

אוונטורין החליטה להראות למשפחתה שהיא אמיצה ונועזת ויכולה לשרוד בחוץ.
לכן, היא בורחת מהמערה שלה, ומחליטה ללכת ולצוד בן אנוש. 

הבן האדם הראשון שהיא פוגשת הוא בעצם מכשף-מזון. אך אוונטורין לא יודעת את זה.
היא פוגשת אותו מבשל חומר פלאי ומיוחד – שוקולד. 
ריח השוקולד הוא הריח הכי מופלא שאוונטורין הריחה בחייה.
טעמו הוא הטעם הכי מענג שטעמה. וזהו, היא החליטה שהיא מצאה את היעוד של חייה. שוקולד, להיות שוקולטיירית.
אבל היות והאדם הזה היה מכשף, הוא כישף את השוקולד. אוונטורין שותה את השוקולד, ו....הופכת להיות ילדה רגילה.  היא כבר לא דרקונית. בלי אש, בלי כנפיים ויכולת לעוף, בלי שיניים חדות ובלי טרפים.  היא חלשה, ולא מבינה כלום באנדים ובחיים שלהם.

אבל כל זה לא מפריע לאוונטורין. היא מצאה את יעוד חייה.
היא פונה לכיוון העיר ופוגשת אנשים. למשל אישה שרוצה להפוך אותה למשרתת. היא פוגשת ילדה המבוגרת ממנה בשנה , בת 12. זאת ילדת "רחוב" פרחחית, ידה בכל וכל יד בה.
וביחד הן מסתדרות. אוונטורין הופכת להיות שוליה לבית-שוקולד, מתגעגעת להיות דרקונית. 
וכמובן, שזה לא הכל.
בסיפור שלנו יש גם ראש עיר, סגנית ראש עיר שחורשת מזימות, מלך ושתי נסיכות ועוד.

ספר ממש כייפי.
ויש גם המשך.
ממתינה.

ממליצה בחיוך ובכיף