נא להכיר: עמנואל אמזלג, משכיל חילוני ואינטלקטואלי גר בתל אביב. שורשיו מזרחיים, אמזלג אביו יליד מרוקו ואימו ילידת לוב והם גרים בצניעות בגבעת שמואל מאז שעלו לישראל.

אמזלג (תמיד מציג את עצמו בשם המשפחה) מתבייש בזהותו האתנית, מתרחק תרבותית מהוריו, וכל חייו מושקע בתרבות המערבית וקשריו בעיקר עם האליטה האקדמאית. הוא מאד גנדרן וקונה לעצמו רק מותגים ידועי שם מאירופה, שלפעמים עולים לו חצי-משכורת, אבל זה עושה אותו מאושר ואין לכך תחליף.

באמצע החיים, הדס אשתו של אמזלג מודיעה לבעלה שברצונה להתגרש. שני ילדים יש להן, דוד ואנה והאב מאד קשור אליהם ובעייתו הגדולה, כיצד יודיע להוריו הקשישים על הגירושין.

בגיל חמישים אישיותו של אמזלג עדיין לא מגובשת ומתנדנד בין שני עולמות, המזרחי והמערבי ומקטר ללא הפסק על דחייה גזענית של המזרחים והמדינה נעשית לו זרה.

יום אחד אמזלג מחליט להתחיל לחקור את התרבות המזרחית, לקרוא ספרים ולהאזין לשירים מזרחיים ובלב שמח הגיע להוריו להשמיע להם אותם: "שני הקשישים הקשיבו לשירים והנהנו בראשם בלי שיסגירו את התרשמותם."

"מוריס האב חייך אליו, "יא חביבי, אנחנו היינו שומעים שירים שהם קלאסיקה הרבה יותר גדולה, אתה מביא לנו מוזיקה שבשבילנו היא מודרנית."

לאחר מותו של אביו, ביכה אמזלג את העובדה שמעולם לא התכוננה בינו ובין אביו ולו שיחת נפש אחת והוא חש החמצה גדולה.

אישיותו המורכבת, המבולבלת וחסרת חוט השדרה של אמזלג עצבנה אותי לאורך כל הדרך. הוא מנסה אמנם ליישר גב ולהיות אוזן קשובה יותר לבני עדתו, אך אני רואה בזה ניסיונות כושלים ולא יותר. נכון לעכשיו, אמזלג לא משכנע אותי באמינותו.

אמזלג איננו רומן רגיל. הייתי יותר מתארת אותו כספר פילוסופי-פסיכולוגי. עלילתו איטית ואיננה מרובה אך הוא עשיר ברעיונות מעניינים ותובנות מקוריות.
הסיפור מתחיל ביציאה ממשרד יועצת הנישואין שלו ושל רעייתו. בלי להחליף ביניהם רשמים, ברור לעמנואל אמזלג שנישואיו להדס, בת למשפחה אשכנזית עשירה, הסתיימו.
אמזלג הוא פילוסוף המרצה במוסדות אקדמיים שונים ומאוחר יותר גם בבית ספר תיכון בלוד. ראשו מלא ידע אך ליבו מלא קונפליקטים. אפשר לתאר אותו כנפש המסוכסכת עם עצמה. חלק מהקונפליקטים האלה מקורם בחייו המתנהלים בין קצוות תרבותיים. הוא בן לאישה ממוצא לובי ואב ממוצא מרוקאי, אשר דרכם בארץ לא במיוחד צלחה והם עבדו קשה על מנת להתפרנס ולספק השכלה מעולה לבתם, כימאית, ולבנם העוסק במדעי הרוח ברמה גבוהה. בסביבת עבודתו הוא חש שהוא חי ומסתובב בבועה מבודדת מול חבריו האשכנזים, על אף שהוא זוכה להערכה מקצועית מרובה ומאמריו מתפרסמים בכתבי עת מכובדים. הוא גם מוזמן לכנסים בינלאומיים וגם שם זוכה ליחס של כבוד.
גירושיו גורמים לו צער עמוק, בעיקר בגלל ילדיו. הוא שוכר דירה בסמוך לביתו הקודם אך אינו מרגיש אותו הדבר בפגישותיו עימם על פי הסכם המשמורת. 
"הוא שם לב לכך שבנו השתנה, כאילו קפצה עליו בגרות מאז הגירושים." (עמ' 64) וכשהילדים אומרים – בית – הם מתכוונים לבית אמם. זה חורה לו מאוד.
בעת בדידותו הוא מתחיל להתעניין יותר במורשתו הספרדית/ערבית. הוא מתבייש בעצמו, שלא כיבד מספיק את תרבות הוריו ו"ברח" בכל הזדמנות לתרבות המערב. הוא מתחיל ללמוד ערבית ולהקשיב לזמרות ערביות מפורסמות. הוא זוכה להשראה, אך רק לתקופה קצרה. באופן כללי הוא אדם שמתחיל דברים רבים ומחליט החלטות רבות , על פי מצבי רוחו המשתנים, אולם למעשה איננו מתמיד באף משימה כזו לאורך זמן. אותו הדבר קורה גם עם נשים, היכרויות לרוב קצרות שאינן נמשכות והוא צולל שוב אל בדידותו המתסכלת. הוא נזכר בקושי שלו בזמן הגירושים לומר לאשתו – "את מגורשת" והרב אומר לו:
"מה איתך אמזלג, אתה בטוח שאתה מרוקאי?" (עמ' 66). ובתוך היכרותו עם נשים, הדס, אשתו לשעבר, היא זו שהוא רוצה לדבר איתה. רק אחרי זמן וניסיונות מרובים הוא מצליח ליצור איזה שהוא קשר בעל משמעות מעבר למפגשים בודדים. גם פעילות חברתית/פוליטית  הוא מנסה, אך כמו השפה הערבית והמוסיקה הערבית, זה איננו מתקדם באופן המשביע את רצונו והוא תמיד חוזר בסופו של דבר למחקריו וספריו האקדמיים.
אמזלג מעביר שעות רבות בהרהורים וחושב על משפטים פילוסופיים מצוטטים:
"האני הוא אוסף בלתי יציב של פעילויות קוגנטיביות ותו לא..." ציטטה מתוך מסכת על טבע האדם של דיוויד יום.
" שפינוזה גרס שהיקום והאל חד הם." (עמ' 92).
"האם הזמן הוא באמת משך כמו שחשב ברגסון? האם הוא באמת משכנע כשהוא רואה בתפיסה המתמטית-פיסיקלית של הזמן דבר מלאכותי?" (עמ' 97).
אמזלג משקיע שעות מרובות בהרהורים גם על התיאוריות השונות שהוא מכיר מתוך לימודיו את המקצוע וניסיונותיו להרחיב את ידיעותיו עוד ועוד.
לאמזלג גם חשבון ארוך עם אחותו, הכימאית המתנחלת, ששבה לדת יחד עם בעלה, ומתוך שהוא מתנגד למגורים בהתנחלויות, הוא נמנע שנים רבות מביקור אצלה באריאל, מקום מגוריה וגם עבודתה באוניברסיטה, וגם בנושא זה הוא משקיע מחשבות רבות וגם כעסים והתמרמרות.
הוא נוסע למרוקו ומתוודע לשכונת אביו שבמאכנס ומקשיב לאישה המתגוררת בסמוך העונה לו על שאלתו בנוגע ליחסי יהודים-ערבים במרוקו.
"מלך מרוקו, מוחמד החמישי, אתה יודע מה הוא השיב לאנשי משטר וישי ואדוניהם הנאצים כשהם ביקשו ממנו להסגיר את תושבי מרוקו היהודים? תושבי מרוקו הם כולם מרוקאים, ואם אתם רוצים טלאי צהוב – בבקשה. כולנו נענוד אותו." (עמ' 127).
ואחר כך הוא גם נוסע לבנגזי שבלוב, לקיים את הבטחתו לאימו, יולנדה, שטענה שיש להעביר את עצמותיה לביתה הישן בלוב.
"אדם צריך להיקבר איפה שהוא חי, לא איפה שהוא מת." (עמ' 133).
והוא נזכר באישה האוסטרית ששאל אותה האם היא אנטישמית, והיא עונה: 
"כמובן, אבל לא בעונה." (עמ' )175".
מכל אלה אפשר ללמוד על מסע הנפש התמידי של אמזלג, תוך כדי שהוא מתמיד בקניית בגדים מהודרים, יקרים וממותגים, גם כשמצבו הכלכלי ירוד, ומנסה להשתלב בחיים תרבותיים שונים, בעודו מהרהר בשאלות הרות גורל, בפילוסופיה ופסיכולוגייה.
לסיכום: ספר ברמה גבוהה, מקורי ושונה, ומאתגר את הקורא למחשבה עמוקה. מומלץ במיוחד לקוראים שאינם מחפשים בהכרח עלילה מהירה או  מתח ונהנים מספרות שלצד העלילה יש בה הרבה הגות, רוח ונשמה.
 

"על זרות והכמיהה לבית"

אודה ולא אבוש שהיה קשה לי לקרוא את הספר הזה. פעמים רבות עצרתי את עצמי אחרי קריאה של עמוד או קטע מסוים והרהרתי בעצמי. על חיי. על מי אני. על הוריי. על הזהות שלי. לעיתים גם הזלתי דמעה. ולא היה קל לי לקרוא את זה. כי הספר הזה מרגש מאוד. ויותר מאשר אני קורא אותו, הרגשתי שהוא קורא אותי. הרגשתי שיש כאן טיפול פסיכואנליטי פרוידיאני בצורת ספרות על עצמי. כי מה שעובר כחוט השני בספר, כמעט בכל שורה ושורה שלו זה התחושה של הזרות והכמיהה לבית. והספר לא מדבר על "אמזלג", הגיבור של הספר, אלא במידה מסוימת מספר אותי. מדבר אליי מתוך עצמי.

"אמזלג" הוא אינטלקטואל מזרחי תל-אביבי השקוע עד צוואר בתרבות המערבית, פציפיסט וגנדרן. לאחר התפרקות נישואיו, בהיותו כבן 50, הוא יוצא למסע גנאלוגי לתוך הזהות השורשית שלו. הזהות שהוא ניסה לשבור לאורך כל חייו. והספר מתאר זאת היטב כי אתה מרגיש את הבושה שהוא אוחז בה כל הזמן. בבושה בהוריו שמהם התרחק תרבותית. הבושה בסביבה הטבעית שלו, דבר שמשפיע על הקשר עם רעייתו לשעבר ועם ילדיו המתבגרים. הבושה שלו בעבודה מול האליטה האקדמית. אבל דווקא במסע הזה, למיגור הבושה והזהות שהודחקה, מתעוררות בו תהיות מטא-פיזיות, מוסריות וחברתיות. הוא מבין שזה לא פשוט כמו שהוא חושב. כי השיבה לסביבה שממנה באת, או שממנה יצאת, היא תמיד חשבון נפש נוקב על המהות שלנו. זוהי פגישה עם עצמי שמור ומוכחש.

וכשאתה, כמו הגיבור, מפנים את זה, מלנכוליה קיומית משתלטת עליך. מלנכוליה על הזהויות שהדחקנו ועל הזהויות שרצינו לבנות לעצמנו. כי ההכרה הזו של תחושת הזרות והכמיהה לבית והחוויה הזו של ריחוק וקרבה למקום שבו אתה נמצא היא משהו שאי אפשר להתגבר עליו מהר. זהו פצע שנפתח ונסגר כל פעם מחדש. מתאחה ונפתח. חוויתי בעצמי עד כמה קשה היה לי הריחוק הזה מהזהות שלי. מהבית. ומה המחיר של הדבר הזה. מה המחיר של מה שרצינו לעקר מתוכנו . אבל מה שרצינו לעקור מתוכנו ממשיך להיות בתוכנו. במין דיאלקטיקה שלילית נצחית שלא מרפה.

וכך, הגיבור, מבין לאט שבכל מקום שחשב שזה הבית שלו, בעצם זה רק הבית המדומיין שהוא קיווה שייתן לו שקט נפשי לפיצול התודעתי שלו: בין האהבה לאוניברסליות של תרבות המערב, לאהבה של הפרטיקולרית של תרבות המזרח. אבל במזרח הוא לא מרגיש בבית. אלא סתם זו משובה אוריינטליסטית רדודה ומחורבנת. ולא משנה איפה הוא מנסה להכות שורש בין אם זה בלוב או במרוקו, הוא נתקל באדמה שזזה. בתחושת הזרות. והוא מבין, לאיטו, שהזרות עצמה היא הבית האמיתי שלו. וה"הביטוס השסוע" הזה שלו, אם להשתמש בביטוי המופלא הזה של בורדייה, זהו, בעצם, ביתו האמתי. התודעה הזרה היא התודעה של הבית. ואלי הפתרון הזה תמיד היה קיים שם. הפתרון שזהות זה בסך הכול קונסטרוקציה. והיא תמיד מורכבת מ"גם וגם". אפעם לא מ"או ואו". ואת התודעה המפוצלת הזו שגורמת לנו סבל כל כך צריך פשוט לדעת לקבל ולחבק. וזה הפתרון לדיאלקטיקה. כמו שאומר היידגר "כל שנרצה הוא לשם שינוי להגיע למקום בו אנו נמצאים".

לכו לקרוא.

את עמנואל אמזלג, אינטלקטואל מזרחי, אנו פוגשים ערב גירושיו מהדס – רופאה אשכנזייה. גירושים המביאים אותו להתקף חרדה מהקשים שהיו לו. הרקע או האירועים שהביאו לפרידה – לא מסופרים לנו. יש אומנם רמזים שהיוזמה לגרושים הם של הדס אשתו, אולם נראה שלמרות צערו הרב של עמנואל על המהלך, עמוק בתוכו הוא לגמרי בשל לעניין. אף התקף החרדה לא מוצא אותו בלתי מוכן. מסתבר שהתקפים כאלו מלווים אותו כבר שנים רבות ואינם מאובחנים. אלה התקפים נשלטים שנשימות עמוקות ואיזו שהיא מחווה עצמית -כמו קנייה של פריט יקר, גורמים להתקף להתמוסס. עמנואל אמזלג הוא איש שעולמו הרוחני עשיר עד מאוד. במהותו, הוא לוכד את כל מה שאנו מדברים עליו כשאנו מדברים על אינטלקטואלים: השכלתו היא בפילוסופיה והוא מרצה באקדמיה. הוא ליברל בדעותיו ואף מנסה לגדל את ילדיו ברוח הסובלנות והפתיחות ובאופן חברי ומכבד – למשל הסצנה בה הוא נע ונד מגלידריה אחת לשנייה, מזו שבתו אוהבת לזו המועדפת על בנו. מספר פעמים הם עוברים מגלידריה אחת לשנייה בגלל חשבונאות של הילדים על כדורי הגלידה וכמות הטעימות של כל אחד מהם. זהו תיאור כל-כך אבסורדי וכל-כך מעורר השתאות: בתחילתה של הסיטואציה הוא מהרהר בליבו “אולי יש מי שיחשוב אותי לנגרר או לחסר חוט שדרה, הרהר אמזלג שיהיה לו לבריאות. אני אב נאור ונדיב. כזה אני…” אך לקראת סופה של אותה פרשת הגלידה ישנה איזו שהיא התעשתות שבה הוא מרים את קולו על ילדיו . ההתמסרות הטוטאלית הזו וההתעשתות או הנסיגה ברגע האחרון היא דפוס החוזר בחייו של אמזלג. בכלל קיים דיסוננס גדול בין חיי הנפש הפנימים שלו, מחשבותיו, כמיהותיו והרהוריו לבין המציאות, לבין ההתנהלות בחיים, לבין שגרת היום שכוללת ירידה לקרקע המאופיינת באיסוף ילדים, הכנת שיעורים, בישול, כביסות, ביקורי הורים, ענייני פרנסה, ענייני חברה, ענייני זוגיות – החיים מסתבר מורכבים.

עמנואל אמזלג הוא גבר נאה, בן 51 בזמן התרחשות הסיפור. אסתטיקה ויופי משמחים אותו ובגדי מעצבים הם בו זמנית אהבתו הגדולה ואף חולשתו. הוא מקפיד מאוד על לבושו, מבין ומעורה מאוד בעולם האופנה הבינלאומי ומוכן בשמחה להוציא סכומים גבוהים ביותר על חליפות וחולצות של השמות הגדולים בעולם האופנה הבינלאומי. בארון שלו ניתן למצוא פריטים של בתי האופנה של ג’יל סנדר,  ויויאן וסטווד  ועוד שכאלו. נראה שאת אהבתו הגדולה הוא ירש מאימו שהייתה מופיעה לאסיפות ההורים בכיתה בשמלות ארוכות צבעוניות ושונות לחלוטין מלבושן של שאר האימהות, מה שגרם לילד עמנואל, מפח נפש גדול – הוא התבייש בה. בכלל יחסיו עם הוריו הם יחסים מורכבים מאוד. נדמה שעם אימו אף יותר מאשר עם אביו. כשהתגרש הוא חש מועקה גדולה כאשר נאלץ לספר להוריו על גירושיו, על הכישלון הזה, אשר נתפס ככזה אף בעיניהם. אולם המועקה הרבה הזו מגיעה גם עם תועפות של מרירות עזה על כך שאינם מכילים ושאינם מבינים אותו. עמנואל אמזלג הוא איש  של ניגודים וסכסוכים פנימיים רבים. הוא חי תחת תחושה עזה של בגידה במזרחיות שלו, בכור מחצבתו, בשורשיו. הוא כועס על עצמו שמעולם לא טרח להתעמק בשורשי משפחתו, הוא כופה על עצמו את ההתעמקות במזרחיות, בסופרים, משוררים, כותבים מזרחיים, כאלו שלא היו חלק מהשכלתו הפורמלית או חלק ממה שהתעניין בו בעבר.  הימים הם ימי המחאה הגדולה ברוטשילד. מצד אחד הוא מנסה להשתלב, לתרום, להיות חלק אך מהצד השני הוא רואה במחאה הזו את מחאתם של האשכנזים הלבנים המפונקים. אפילו המחאה הזו היא מחאה שסגורה בפני כור מחצבתו, שורשיו ומהותו. נפשו מסוכסכת. גם כאשר הוא מתאהב במי שהיא כל מה שהוא נכסף אליו – בת קיבוץ יפיפייה, שורשית, “מלח הארץ” – אפילו בה הוא ימצא פגמים. אפילו עמה הוא מתחשבן. טענותיו כלפי הקרובים לו אינן נגמרות לעולם. גם יחסיו עם אחותו הם יחסים קשים, מסוכסכים, הוא מסויג עד מאוד מאורח חייה ואינו מתרשם כלל מהישגיה האקדמאיים והמקצועיים. היחסים הקרים הללו, הם נדבך נוסף בסתירות המרובות בין המציאות לבין הייצוג שלה בעולם הדימויים הקולקטיבי של משפחה מזרחית חמה ואוהבת למשפחה אשכנזית קרה ומנותקת. אכן זהו ספר שמציף את מה שכמעט ולא מדובר יותר במסגרת ההתנהלות הישראלית היומיומית המלאה בסכסוכים עזים וניגודי תרבויות, מעמדות ומלחמות על אדמה.

אמזלג הוא גיבור מיוסר. הוא גיבור שנפשו המעונה והשואלת שאלות נעה ונדה בין תחושות עזות של חוסר נחת ושל דילמות מהותיות על החיים ועל האופן שיש לחיות אותם,  לבין רגעים קצרים אך משמעותיים של חיות מתפרצת  בעוז ובשמחה. אמזלג הוא גיבור שאינו משאיר אותנו אף לא לרגע אחד לא מרוכזים. הוא מושך אותנו אליו בחבלי הקסם של אישיותו המסוכסכת. זהו ספר  שבמהלך עלילתו אין שפע התרחשויות אלא התקדמות לינארית של החיים עצמם. עיקרו של הספר היא דמותו  של עמנואל אמזלג ומוחו הקודח, מוח האינטלקטואל שאינו מסופק, מוח השמאלן ההומניסטי שברוח ההלך של ההווה הישראלי זהו הלך רוח שכמעט ונעלם מהשיח הציבורי. זהו אחד הספרים המעניינים והמסקרנים של העת האחרונה – רוצו לקרוא.

אמזלג- שמו של הרומן החדש של יוסי סוכרי הוא כשמה של הדמות המרכזית בו , למעשה הוא הציר המרכזי סביבו נע היקום ועמו  יתר הדמויות בסיפור...
עמנואל אמזלג, מיהו באמת? אכן לפנינו  גבר נאה בשנות החמישים לחייו, גרוש טרי מהדס ואבא אוהב לילדיו דוד ואנה , מתגורר במרכז תל –אביב, משכיל , אינטלקטואל, מרצה לפילוסופיה ... על פניו  אמזלג עושה רושם של  איש רוח והוגה דעות מצוי אך יחד עם זאת הוא לא נמנע ממנעמי הגוף ,משקיע בחיצוניותו  ורודף פינוק...
אמזלג נפתח בפנינו לאט לאט, שכבה אחר שכבה מתקלף לו ונחשף מלוא החשיפה במחשבותיו וחלומותיו הכי כמוסים. 
כך יוצא שלפתע באמצע חייו הנוחים והבורגניים משהו נישואיו מתפרקים על הסכמת שני הצדדים  ,וזאת כאשר אין סיבה מובהקת לפירוד אלא על פי הסבר של אמזלג עצמו – " כנראה שעם הזמן החוטים של האריג מתעייפים". מצד אחד עניין הגירושין יוצר שבר בליבו ומצד השני גורם לו להתעורר מתרדמתו ומפסיביות שהיה מורגל לה בנטילת ההחלטות החשובות.  לגבי הקורבנות היחידים של הפירוד הם ילדיו שמעתה יצטרך להתמסר ולהתחייב אליהם ביתר שאת. 
עמנואל אמזלג הוא יליד הארץ  שנולד להורים  ממוצא מזרחי – יולנדה אמו היא ילידת בנגאזי ומוריס אביו יליד מרוקו שעלו לארץ בשנות ה 50 ישר לחיי  דחק ודלות של מעברה בפאתי גבעת שמואל .יחד עם זאת הוריו  לעולם לא איבדו מגאוותם ולא ויתרו על סממני ההשתייכות התרבותית – שמרו על אורח חיים מסורתי כפי שנהגו במולדתם ואף לבשו את אותם הבגדים האתניים להם היו מורגלים שם . עמנואל הוא בנם הבכור אשר למעשה כבר מגיל צעיר ינק את תרבות הלבנט אך מצד השני תמיד התבייש בהוריו אשר כלל לא התאימו לאקלים התרבותי של מדינת ישראל שלו ושל חבריו לבית הספר. מאז שזכר את עצמו תמיד חלם לפרוץ את מעגל הדלות וההשפלה , שקד ולמד , סיים בהצטיינות את לימודי הפילוסופיה באוניברסיטה, עבר לגור בתל –אביב והחל להסתובב בחוגים אקדמיים , כך גם בהמשך נישא לבת להורים אשכנזים אמידים...כך באיזשהו מקום מדחיק אמזלג לחלוטין את מוצאו, עברו ואת הדחייה שחש כל ימי ילדותו...
משבר הגירושין  הוא למעשה שגורם לו להרהר מיהו ומהו ולתהות האם אכן הפיכתו לאינטלקטואל בורגני ודנדי תל-אביבי מוחק את שורשיו המזרחיים ואת רגשי הנחיתות המתלווים? אולי דווקא שורשיו התרבותיים הם אלה המכתיבים והמנווטים את צעדיו בחיים?
לא מעט שאלות פילוסופיות חוצבות את שורות הרומן ואלו הן לרוב שאלות העוסקות בזהות שלנו כישראלים , הרי כולנו  בני תשתית עדתית ותרבותית שונה והאם אכן המושג של קיבוץ גלויות  הוא שריר וקיים או שזו רק אשליה  ובדיה?
לסיכום- מאוד אהבתי את כתיבתו החדה והרהוטה של סוכרי , כמו כן  מאוד הזדהיתי עם לא מעט הגיגים ומחשבות אודות הזהות הלאומית ואודות  האינדיווידואליזם לעומת החיים בצוותא...עוד די הרבה  זמן לאחר קריאתו של הרומן  ליוו אותי המחשבות אודותיו וזה אכן  מצביע על איכותו הגבוהה והעניין  הרב אותו הוא מעורר.