יצירה נוגעת ללב

בגרתי וגם זקנתי, קראתי הרבה ספרים על ילדים שגדלו בהזנחה ומצוקה אבל פיסקה כזו ממש גורמת לי כיווץ בבטן :

 "....הלכתי לבית להכין סנדוויץ' לארוחת עשר. אני פורסת בסכין הגדולה של הלחם  שלוש פרוסות עבות מהלחם השחור,

מורחת אותן במה שיש במקרר – מרגרינה עם ריבה, סרדינים, רוטב בשר קרוש שנשאר בסיר מארוחת הערב של ראובן

וציפורה, ואם אין משהו אחר, מרגרינה שעליה אני מפזרת סוכר. אני מצמידה שתי פרוסות ועוטפת בניר עיתון".

זהו סיפורה של יעל, יתומה מאב מגיל 3  שבהיותה בת 8 אמה, העוגן שלה בחיים, מתה פתאום.

"פרידה

את שוכבת במרפסת

עטופה בתכריכים,

לצדך,

מוטלת

ילדותי"

כך פותח הספר המתאר את חייה מגיל 8 עד 15.

השנה 1967, אחרי מלחמת ששת הימים, במושב ליד ירושלים, מושב של עולים מקוצ'ין ומתימן. התיאור של החיים במושב

מאד ריאליסטי, מהיכרותי בעבר. האנשים חיים בצמצום, בבתים קטנים. האווירה מאד שמרנית כשכל עדה חיה לפי המסורות

שלה עם עויינות מסוימת ביניהם. המסורת היא שכאשר ילדים נשארים יתומים, בני המשפחה הבוגרים אחראים לצעירים.

ליעל הקטנה יש אחים בוגרים, נשואים ובעלי משפחות וגם 3 אחיות צעירות בנות 14,12,10. אחד האחים, ראובן, נשוי לציפורה

שבינה לבין האם הייתה איבה חזקה והוא לוקח תחת חסותו את 4 אחיותיו הקטינות מתוך חובה. האיבה של ציפורה לאם נמשכת

כלפי הילדות היתומות וחייהן קשים מאד וללא אהבה או חמלה. משכנים אותן במבנה עלוב ליד הבית אותו לקחו לעצמם ראובן

וציפורה, לבדן, ללא  אמצעי רחצה או חימום. לבנות אסור להזכיר את אימן המנוחה, אינן רשאיות לאכול את האוכל של בני הבית,

לא מצרפים אותן לארוחות והן אוכלות לבדן, ארוחות לא מבושלות, לא קונים להן בגדים ומתייחסים אליהן כמשרתות הנענשות על

כל חריגה מההוראות. אפילו בספרים שיש בבית אסור להן לקרוא. "...הם (אחיה ואשתו ואחותה הנשואה וילדיהם) היו יושבים

בסלון שהיה סגור במשך השבוע ושאליו לא הורשינו להיכנס, מפצחים גרעינים, אוכלים פירות ומדברים. אף פעם לא שמעתי אותם

מזכירים את אימא. כאילו שהיא מעולם לא הייתה קיימת".

בנוסף לצחיחות הרגשית בבית, סובלת יעל מאסטמה ועליה לוותר על פעילויות שונות כך שהיא חשה גם שהיא לא חלק מהבנות שסביבה.

חייה מאד עצובים והיא מתארת סיטואציות צובטות לב  כמו, אירוע שבו ילדי הכפר באים לעזור באיסוף תרנגולות ובסיום הם מקבלים ארטיק

וכשיעל מושיטה ידה, אומרת לה ציפורה "את לא אורחת, לך לא מגיע". או כשהיא מתארחת אצל חברה ושואלים אותה איזו חביתה היא רוצה,

היא חושבת לעצמה "לא ידעתי שיש סוגים שונים של חביתה". וגם " כל הזמן הייתי רעבה. ישבתי ליד השולחן בחדר והכנתי שיעורי בית.

הריחות שהגיעו מהמטבח הסיחו את דעתי".

בתחילה היא התנחמה באחיותיה אבל אלו בגרו ועברו לפנימייה והיא נשארה בגיל 12, לבדה בבית שבו איש אינו מראה לה חיבה, מטילים עליה

חובות ואיסורים וממדרים אותה מפעילויות משפחתיות. היא נאלצת להתגנב למטבח כשאיש אינו בסביבה כדי "לגנוב" אוכל מבושל מהסירים,

"להתאפק" ולא ללכת לשירותים כשבני הבית ישנים כדי לא להפריע להם ואפילו "מתיידדת" עם סדק בקיר " סיפרתי לו על הגעגועים שאינם נגמרים

לאימא. רק הוא שמע את מאמצי להכניס אוויר לריאות בהתקפי האסטמה המתישים, בלילות נטולי השינה. הסדק היה סופר יחד איתי את הימים,

את השבועות, את החודשים עד שאעזוב."

היא מחכה להגיע לסוף בית הספר היסודי כדי לעזוב לפנימייה כמו אחיותיה  וכשהיא מגיעה לרגע זה, היא מרגישה גאולה של ממש. " עטופה בחום

(של חברותיה לחדר בפנימייה), נפתחתי כמו פרח לשמש. התלוצצתי, הקנטתי, צחקתי, התחברתי. את הזיכרונות הרעים אספתי, הכנסתי לתוך

קופסה וטמנתי עמוק בתוכי. אין עבר, יש רק הווה ועתיד הזכרתי לעצמי."

בשער הספר מופיעה הפסקה " עלילת הספר, הדמויות הנזכרות בו הם כולם פרי דמיונה של המחברת. כל קשר בין עלילת הספר.....מקרי בהחלט" אבל,

להרגשתי, הספר נכתב מתוך דם ליבה של מי שחוותה חוויות כאלה בעצמה.

הספר כתוב היטב, בשפה לא רגשנית ולמרות שסיימתי אותו לפני מספר ימים אני עדיין נמצאת תחת הרושם הרגשי שהשאיר עלי.