יהודה עמיחי חי בשנים 1924-2000. הוא הביא למהפכה בשירה העברית. לדעת המחבר הוא הדמות המרכזית

במשוררי המדינה, עד היום.

האם הביוגרפיה הזו, תוסיף לדמותו של עמיחי או תגרע ממנו, שואל בסוק את עצמו. ישראלים רבים העריצו את שירתו,

יהודים חילוניים דתיים, שהשירה שלו חדרה לליבם ועוררה בהם הזדהות רבה.

עמיחי הרבה לכתוב פרוזה ושירה. רוב הפרוזה שכתב הייתה בשנות החמישים והשישים למאה העשרים, כשהיה בן

שלושים וארבעים לחייו.

אף שהסיפורים והרומנים של עמיחי רוויים בחומרים ממציאות חייו, הם מערבים את הריאלי בסוריאלי ומלמדים הרבה

על הלכי רוחו, ציפיותיו ודמיונותיו.(מבוא, עמ' 13).

לשירת עמיחי מייחסים פשטות וישירות. היא שואבת מחיי היומיום שלו ומנסיון לעשות את חשבון עולמו הקרוב והרחוק. עמיחי הרבה לכתוב שירים 'אוטוביוגרפיים': ' ליום הולדתי' כשהיה בן 32. 'יום הולדת', שכתב בהיותו בן 45. את        'יום הולדתי' כתב כיום זיכרון ואמירת 'קדיש' עליו מפי אביו המת עם התקרבו לשישים. בולטת אצלו התייחסות תכופה למשפחת המוצא שלו. אביו כגיבור מרכזי בעשרות שירים ואמו, והדוד והדודה, ושתי נשותיו והילדים שילדו לו בשלבי חייהם השונים, וכן לאהובותיו. הוא מזכיר לעיתים קרובות אירועים קונקרטיים בחייו, חבריו ללחימה במלחמת השחרור, מקומות שחייו נקשרו בהם בקופות מכריעות.  גם המחזות והתסכיתים הרבים שלו, מבוססים ברובם על מעשים ואירועים הניתנים לזיהוי בתולדות חייו. מחזות חשובים: "מסע לנינווה", "פעמונים ורכבות", "היום שבו נקבר מרטין בובר", "פגישת הכיתה".

ראיונות רבים מאוד, נערכו אתו בעברית, אנגלית וגרמנית המספקים אבני יסוד לבניית הביוגרפיה שלו. הם מספקים דימוי רצוי שביקש עמיחי לעצב לעצמו. בעיקר מדובר בהצגת עצמו כמשורר ש'נולד עם המדינה'.

עמיחי קיבל מכתבים רבים. הזמנות רבות להרצות, לשוחח וללמד בארץ ובחוץ לארץ, לקרוא משיריו בפסטיבלים ברחבי העולם שבהם היה מבוקש ביותר. הצעות לפרסם יצירות שלו בעיתונים וכתבי-עת, בקשות תכופות לאשר פרסום

יצירות שלו באנתולוגיות ובספרים בשפות שונות, לרוב בתשלום נאות.

רוב חייו לא אהב עמיחי לכתוב מכתבים. חריגים מבחינת הכמות והאיכות הם ארבעה קבצי מכתבים, שניים ששלח הוא ושניים שהופנו אליו, במסגרת יחסיו עם שלושה אנשים שהייתה להם משמעות מרחיקת לכת בחייו:

1.       מכתביו לרות הרמן. בסוף אוגוסט 1947 עזבה את נמל חיפה בדרכה לניו יורק רות, חברה ללימודים של יהודה פויפר, כפי שהיה שמו של עמיחי במקור. עמיחי ראה בה את אהובתו ואשתו לעתיד. היא נסעה לשנה. כדי להתגבר על בדידותו, הבטיח לה שישלח לה מידי שבוע שלושה מכתבים – וכך עשה שבעה חודשים. למעלה מתשעים איגרות האוויר ששלח לה, הם אוצר בלום להכרת עמיחי הצעיר, היוצר, המורה והשותף בפעילויות 'ההגנה' בחיפה ובסביבתה. לימים נישאה רות בניו יורק, הקימה משפחה ועבדה כמרצה. את מכתבי עמיחי אליה מסרה לארכיון הקשרים באוניברסיטת בן גוריון בבאר-שבע בתיווכה של חוקרת עמיחי- נילי שרף גולד.

2.       מכתבי קלריס קסטנבאום אליו. בקיץ 1958, על רקע משבר בנישואיו עם תמר, אשתו הראשונה, התאהב עמיחי בקלריס, תלמידת רפואה ופרודה מבעלה. לאחר רומן משולהב עם המשורר, החליטה קלריס שעמיחי, היפה בגברים לדעתה, אינו מתאים לחיי נישואים אתה, ועזבה את הארץ להמשיך לימודיה בארה"ב, עיר מוצאה.

3.       חליפת מכתבים עם המשורר טד יוז ובני משפחתו. כאשר היה עמיחי בדרכו לארץ והתעכב בלונדון, התפתחה בינו ובין המשורר הנודע טד יוז ידידות בעלת משמעות גורלית להתפתחות הקריירה הבינלאומית שלו. יוז התאהב בעמיחי האדם והמשורר, הוא היה משוכנע שהוא מגדולי המשוררים של המאה העשרים, ושהמפגש ביניהם תרם לעילוי שירתו שלו.

בסוק מספר על ראיונות שעשה עם מכריו של עמיתי וקרוביו. דווקא בני המשפחה הקרובה לא התלהבו מהראיונות.

עמיחי נולד בעיר וירצבורג בבוואריה בדרום גרמניה.

בדתיותם הפשוטה, הילדותית כלשהו, של הורי אביו ואמו, ראה עמיחי בסיס לתפיסתו השירית, השואבת את סמליה מפעולות ועצמים פשוטים של חיי יום-יום.

בנאום לרגל קבלת 'פרס התרבות' של העיר וירצבורג סיפר עמיחי שהוא החזיק את אותות ההצטיינות של אביו עם אותותיו שלו ממלחמות ישראל בתוך קופסאות קטנות, והן שימשו את בנו הבכור רון למשחק. יש להניח, שהקופסה הזו מגלמת בשבילו את תפיסתו השירית שאין בה הבחנה היררכית בין הכלל והפרט. הפרט נושא עמו את יגונות גורלו של הכלל, והכלל מורכב מפרטים בעלי פרצוף וייחוד שנפלו במערכות ישראל ואותם הוא מעלה בשיריו.

עמיחי ראה בפולחן הדתי מבית הוריו ובכלל, בסיס לחשיבה הפיוטית-סמלית שלו, וחש צער שלא יוכל להעביר לילדיו את

המטען שקיבל מהוריו, והיה עשוי אולי להפוך גם אותם למשוררים. ההשוואות של דברי חולין לקדוש ביותר ולהפך, שהם מאפיוניה הבולטים של החדשנות שבשירתו.

בגרמניה הייתה העברית שפת הנפש שלו, 'שפת אלוהים' – כפי שהוא אומר בלשון ביאליקית ובהשוואת הסיטואציה שהיה שרוי בה למצבו של ביאליק. העימות בתוך נפשו בין 'שתי השפות' ודאי מסביר לא מעט מן החדשנות והרעננות שבה הדהים את קוראיו בהשוואות בין קודש לחול, בין תחתונים לעליונים.

גם מקום המגורים של משפחתו בירושלים, נראה לעמיחי גורלי וסמלי. כבר בשנים ההן נאלץ להתחלק בין אהבת חיים יצרית לסגפנות. הוריו בחרו לגור בנווה בצלאל, בין נחלת אחים והנחלאות לשערי חסד, שם היה מרכז חרדי. וכך יצא שגרו בין 'נחלאות' העממית עם שמחת החיים של עדות המזרח, לחומרה של האשכנזים הדתיים הקיצוניים.

עמיחי אומר: ' כשהייתי הולך עם אבי לכותל בשנות השלושים, גם אז זרקו עלינו אבנים. לא פעם הצטרכנו לדרכים עוקפות. למשל דרך הרובע הארמני, כי זה מנהג ערבי קדום – לזרוק אבנים על יהודים ועל כלבים' (עמ' 51)

בראיון לרגל צאתו של לקט 'שירי ירושלים' שלו, אמר: "היות ואני זוכר מילדותי את ירושלים השלמה שלפני 1948, יש לי היזכרות כפולה. אני אוהב ללכת  כיום בעיר העתיקה. אולי אוהבים יותר את זאת שלא מתחתנים איתה' (שם).

רות הקטנה איתה התכתב וכנראה אהב מכול הבנות, עברה תאונת דרכים באופניים עליהם רכבה והייתה קטועת רגל. לכן לא נתנו לה האנגלים להיכנס לארץ. סופו של דבר שנספתה אצל הגרמנים בטרנספורט למחנה המוות סוביבור.

באחד מ'שירי השרב' שלו כתב:

'וכל הישנים נבלעו

בלוע הנחש של מוות.

אור ירח וריח השדה

נאבקים ונאנחים.

רות הקטנה והמתה

קמה ממיטתה מכוסה בשברי זכוכית,

חציה חלומה וחציה, חלומי,

עוברת בין שורות אויב.

לבה מתבשל בה על אש שבת קטנה.

עוברת דרך קמרונות גבוהים

של אלגוריה וכוכבי שמים'

מדי כמה שנים, לאורך כל חייו, העלה עמיחי את זכרה בשיר וכן ברומן שלו "לא מעכשיו". (עמ' 54-55)

עמיחי למד בבית ספר "מעלה" בו ניסו לשלב בין יהדות, ציונות והומניזם. היה מקובל שהתלמידים מצטרפים לתנועת 'בני- עקיבא', הונהג שיעור חינוך גופני מיוחד, והוקדשו שעות רבות ללימוד ספרות, אמנות ומוזיקה. היסטוריה כללית ויהודית נלמדה מתוך גישה ביקורתית. (עמ' 58)

יהודה עמיחי שהיה נקרא עדיין פויפר כשם משפחתו המקורית, היה חבר פעיל בוועד הכיתה ומילא דפים רבים בספרי הכיתה. כמעט ולא הייתה פעילות בכיתה שעמיחי לא היה שותף לה. למשל, ניגן בכינור ראשון.

בכיתה ט' הצטרפה לכיתה רות ולק שעלתה בשנת 1939 לארץ, מגרמניה.

על יחסיו עם הוריו והתרחקותו מהדת, אפשר לקרוא בשיר שלהלן: 'שיר שקר בערב שבת' (עמ' 64).

' בערב שבת, בין הערביים, ביום קיץ,

כשעלו ריחות אוכל ותפילה מכל הבתים

וקול כנפי מלאכי שבת היה באוויר,

התחלתי, בילדותי, לשקר לאבי:

"הלכתי לבית כנסת אחר".

אינני יודע אם האמין או לא,

אבל טעם השקר היה טוב ומתוק בפי.

ומאז השקר טוב ומתוק בפי

ומאז אני הולך תמיד לבית כנסת אחר.

ואבי החזיר לי שקר כשמת:

"הלכתי לחיים אחרים".

למרות אמונתו אז באידיאלים לאומיים וחברתיים, היו לו הסתייגויות מכל מסגרת פוליטית גם בגלל מה שעבר אליו מאביו.

על אף שאביו היה דתי, הוא היה חשדן מאוד כלפי עסקנים דתיים. את זה ירש ממנו, ולכן הוא לא הצטרף לתנועה או מפלגה מסויימת.

כשהיה עמיחי בן 18 רצה להתחתן עם 'רות השנייה' אך הוריו התנגדו בגלל גילו הצעיר.

התפתחותו האטית של עמיחי כמשורר והתגלותו ההדרגתית כיוצר מן השורה הראשונה, קשורות בזהירות ובמתינות ה'יקית' שלו. הוא חישל את כלי היצירה שלו תוך ניסוי ובדיקה של זאנרים שונים. בכלל זה גם תרגומים של משוררים שונים זה מזה, אשר אהב. כשגוייס לצבא האנגלי והועבר למצרים קרא את כל מה שכצב עגנון (בחופשות וגם בשירות).בשנת 1944 במסגרת השירות שלו עדיין, נתקל בספרייה בריטית ואמריקאית וקרא שם גם שירה. הוא קרא את הופקינס, דילן תומס, אליוט, אודן. לשירה זו הייתה השפעה על כתיבתו. התברר לו שיש שירה רלוונטית, קרובה לחיים ולקיום הממשי וכן, שירה המשוחררת מכבלים חיצוניים. המשורר האמריקאי אודן הביא לשירה את ריתמוס הדיבור והשתעשע בתבניות השיר הקלאסיות.

 בנובמבר  1981קיבל עמיחי את פרס ישראל. הוא גרף פרסים רבים נוספים והפך לאחד המשוררים האהובים בארץ.

אני ממליצה לקרוא את הספר על אהבותיו הרבות והתפתחותו הרוחנית והשירית במשך השנים. ציטטתי מעט שירים כי קצרה היריעה...