"מה שחשוב בחיים זה לא מה שקורה לך אלא איך אתה זוכר את זה." - גבריאל גרסיה מרקס

הדבר הראשון שעשיתי כשסיימתי את הספר היה לנבור ביוטיוב ולחפש סרטונים היכן גדלה הסופרת. דמיינתי את המקום אבל סקרן אותי איך זה נראה באמת.

מה הן עובדות, האם אנחנו באמת נאמנים להם? ואולי בעצם כל אחד מנכס לעצמו את נקודת המבט של העובדות ויוצק מהם את סיפור חייו, מוזר ככל שיהיה.

כבר בעמוד 44 אנחנו מקבלים רמז על נפתולי הזכרון ועל האופן שבו הם משמשים בסיס לספר:
ואז פתאום התחוור לי שסבתא הייתה אולי האדם היחיד שהיה יכול להבין מה קורה לי. איך הפרנויה והפונדמנטליזם עיצבו את חיי. איך הם לקחו ממני אנשים שאהבתי והשאירו במקומם רק תארים ותעודות- מראית עין של כבוד ויוקרה. מה שקרה עכשיו קרה כבר בעבר".

כמה קשה להיות מורדת במשפחה ועל אחת כמה וכמה במשפחה שבטוחה שסוף העולם כבר כאן וצריך לעשות כדי להתכונן ליום הדין. והכל כשר בהכנות האלה. הממסד- מיותר, לימודים- משחיתים את נפשם של הילדים, המשפחה- מעל הכל, נשים נועדו לשרת את הגברים, וכל מעשה שאינו הולך בתלם- ראוי לגינוי מכל סוג שהוא.

"אבא חי בפחד מהזמן. הוא הרגיש שהזמן אורב לו" עמוד 71

הדמויות, העלילה, יחסי הכוחות, ההתפתחות של המספרת מהרגע שהיא הבינה שהיא לא רוצה להיות חלק מהטירוף בבית- אשאיר לכם לגלות בעצמכם.

הדמות המרתקת בספר היא אמא של טארה. שבשקט בשקט, בדרך לא דרך הופכת להיות אשת עסקים. לא פחות. עם כל המגבלות והדעות של בעלה, היא מקימה עסק של מילדות וצמחי מרפא. בעצם היא סוג של קפיטליסטית בתוך כל הטירוף של המשפחה. והיא גם זו שמנסה (ללא הצלחה) לשמור על שלמות המשפחה בתמיכה בבעלה אל מול מסלול ההשכלה של טארה.

האמא היא זו שמופקדת על החינוך הביתי של ילדיה. האחים של טארה מהווים את העוגן המרכזי בספר.

טיילר אחד האחים מכריז שהוא הולך ללמוד בקולג' ומציע לטארה לבחור במסלול הזה. טיילר עוזב את החווה ומשאיר אחריו ספרים ומוסיקה שפותחים בפני טארה צוהר לידע כללי שהיא נשבית בו.

ולעומת זה, שון, אח נוסף – מטיל אימה ואלימות על כל הסובבים אותו. (תיאורים לא פשוטים של מעשיו יש בספר).

המנעד בין שני האחים, בין הרצון של האם לפתח ולהתפחת לבין המסורת, אב המשפחה שהוא רדיקלי בדעותיו אך גם מתמלא גאווה בקבלת התואר של וסטאובר- הוא הקונפליקט האמיתי.

ואת הלבטים בין הבחירה שלה במסלול של לימודים וניתוק ממשפחת המוצא אפשר לחוות במשפט:

"מעולם לא אפשרתי לעצמי את הזכות להסס. ובה בעת לסרב להיכנע לאיתנים בדעתם. את הנרטיב שלי יצרו אחרים. קולותיהם היו משכנעים. נחרצים. מוחלטים. מעולם לא עלה בדעתי שקולי יכול להיות חזק לא פחות". (עמוד 215)

"הבושה נבעה מכך שאבא שלי דחף אותי אל עבר להבי המלתעות הנפערים ונסגרים במקום למשוך אותי הרחק מהם. .... העבר היה רוח רפאים, חסר ממשות. חסר השפעה. רק לעתיד היה משקל". עמוד 291.

אנחנו מלווים את הסופרת בתהליך סזיפי של ניתוק מהעבר. ניתוק קשה מנשוא אך נדרש בשביל לפתוח בחיים חדשים.

במהלך הספר חשבתי על הסדרה "מורדת" (נטפליקס) שמתארת חוויה דומה של נערה שנקרעת ממשפחת היסוד שלה לרצונות האמיתיים שלה. וזה מלווה אותה לאורך כל הדרך.

ומשפט הסיום של הספר מקפל בתוכו את הכל:

"באותו לילה קראתי לה. והיא לא ענתה לי....אלה היו החלטות של אדם שהשתנה. שאימץ לעצמו זהות חדשה.

את תהליך השינוי הזה אפשר לכנות בשמות רבים: טרנספורמציה, מטמורפוזה, רמאות. בגידה.

אני מכנה אותו- השכלה"

הציור בכריכה- זהה לציור בספר המקורי.

התרגום- בסדר.

ומעבר לכל, הספר מרתק ומומלץ.

אוטוביוגרפיה מהפכת קרביים זו היא הן סיפור חניכה להשכלה והן תיאור חי ונוקב בנוגע לאופן שבו רעיונות מעצבים את חיינו, ולעתים אף חורצים את דיננו לשבט או לחסד.
שאלות של זהות, מוסר, שייכות, נאמנות משפחתית מול מחויבות לאמת והיסטוריוגרפיה טמונות בליבת יצירה עוכרת שלווה זו שהתחלתי לקרוא עוד טרם פרוץ מגפת הקורונה בארצנו, ונאלצתי להפסיק את קריאתה לכמה חודשים, לאור העובדה שהמציאות סביבי הפכה כאוטית ומאיימת במידה שהזכירה לא במעט את האווירה שבה חיה טארה.
המחברת היא בת למשפחה מורמונית. אולם משפחתה לא פסעה בנתיב המורמוני הממוסד שנתפש מבחינת הוריה ובמיוחד מבחינת אביה, כלא נאמן לדרישות הבורא.
טארה, בת למשפחה מרובת ילדים, גדלה בחווה באיידהו. הוריה שבאו ממשפחות נורמטיביות הפכו בהדרגה לתמהונים. אדייק את דברי: אביה שכנראה סובל ממחלת נפש הלך שבי אחרי הרעיון שסוף העולם קרוב ויש להתכונן לחורבן. אמה פסעה בצייתנות בעקבותיו. בהדרגה הם הלכו ואיבדו קשר עם הרשויות. בתחילה הוציאו את שני הילדים הגדולים מבית הספר בתירוץ שברצונם להעניק להם חינוך ביתי, אך החינוך הביתי שטארה ואחיה קיבלו שאף לאפס, הותיר אותם בורים, ודן לפחות חלק מהם לחיים של אומללות שהם נאלצים לחיות עד היום. לטארה ואחיה לא היו תעודות לידה ותאריך לידתם המדויק אינו ברור. המשפחה התפרנסה מעבודה במגרש גרוטאות שהיה שייך לאב וכן מעבודתה של האם כמיילדת.
הן עבודתם של האם והן עבודתו של האב שזורים ברגעים מצמררים למכביר שבהם יש כפסע בין החיים לבין המוות, וזאת לא בשל טיב עבודתם, אלא בשל רשלנותם ובמקרה של האם – סירובה להיעזר בבתי חולים לצורך הלידות אפילו כשיילדה תינוקות במצבי חירום.
טארה, אחיה והאב עצמו נפצעים שוב ושוב בעבודת הפרך הקשה והאכזרית שמתוארת בפרוטרוט על פני דפים רבים בספר. כשחייהם תלויים להם מנגד, אם בגלל פציעות אלה, ואם בגלל תאונות הדרכים שאף הן התרחשו בגלל שגעונו של האב שחושב שיש בכוח רצונו בלבד כדי לעצב את המציאות, כמעט אף פעם הם לא נלקחים לבתי החולים.
הם מטופלים בידי האם בבית המשפחה שבו גם נאגר נשק, נצבר מזון לרוב, והלכלוך והזוהמה מושלים בכיפה. האם מיטיבה לרקוח משחות מרפא ושמנים, או שלא. כפי שמגלה סוף הספר, המשפחה התעשרה בסופו של דבר כהוגן מכישוריה של האם, אך כפי שמתארת טארה כישוריה של האם לא משתווים לאלה של הרפואה המסורתית, והאם שרוב הספר מתוארת כאישה אוהבת וכנורמלית יותר מבעלה סיכנה את חיי משפחתה שוב ושוב  בכך ששיתפה פעולה עם בעלה שונא הרשויות וסיפקה למשפחתה טיפול שבמקרים רבים לא הועיל להם או שהועיל באופן חלקי.

רק השאיפה להשכלה היא שחילצה שלושה מילדי הזוג ממציאות סיוטית והזויה.
סיפורה של טארה הוא סיפור אופטימי ופסימי כאחד. בהמרותה את פי אביה, היא זכתה לזהות, חירות והשכלה, ובו בזמן איבדה את רוב משפחתה.
סיפורה הזכיר לי בקטעים מסוימים את האוטוביוגרפיה "מורדת" של דבורה פלדמן, ספר שגם בו מתואר כיצד ההשכלה מחלצת אישה צעירה ומצילה אותה מחיים של אומללות, אך ספרה של טארה וסטאובר הוא מסמך דוקומנטרי מרתק וחשוב הרבה יותר מספרה הקליל של פלדמן.
לנו, הרחוקים מארה"ב, נדמה אולי שכל המורמונים הם אותו דבר. ספרה של וסטאובר מדגים בצורה הבהירה ביותר שכל אדם הוא ישות חד פעמית, ומה שלא פחות חשוב, שכל אדם זכאי לספר את סיפורו.
 

כשאומרים שהמציאות עולה על כל דמיון קרוב לוודאי שמתכוונים גם לסיפור חייה של טארה וסטאובר, אמריקאית ילידת איידהו אשר גדלה בחיק משפחה שאביה מתכונן לקץ הימים ולכן מונע מילדיו ללמוד במסגרות חינוכיות או להירשם אצל הרשויות. היא ובני משפחתה התגרורו בבית מבודד במעלה ההר, רחוקים מרחק רב משכניהם ומן העיר הסמוכה.

לא תמיד המצב היה כזה, אביה של טארה נישא לאמה וחלם להקים משפחה ולפעול למען הבריות כחבר ותיק בכניסה ואיש מאמין. לטארה יש אחים ואחיות, גדולים וצעירים ממנה, הבוגרים למדו במסגרות חינוכיות והיו חלק אינטגרלי מן החברה באיידהו, אך טארה ואחיה הצעירים יותר לא זכו לכך. בשלב מסוים אביה החליט כי הרשויות מחפשות אותו ואת בני משפחתו, ומנע את הליכתם של ילדיו לבתי ספר. עם השנים הפך אביה, ובהשפעתו גם אמה, למאמין אדוק בעובדה כי זכה להתגלות וכי עליו להוביל אזרחים אחרים אחריו כדי שיזכו לגאולה. 

טארה מעולם לא קבלה חינוך מסודר, אמה נהגה להשיב לה על שאלותיה וספרי הלימוד של אחיה הבוגרים שימשו אותה להספקת סקרנותה ולפיתוח תחומי עניין, ברגעים שאביה המתנגד למערכת החינוך, לא בחן את מעשיה. רוב הזמן היו היא ואחיה עסוקים בסיוע לפרנסת המשפחה. עם השנים סלידתו של האב מן הרשויות הלכה וגברה ולא רק מערכת החינוך זכתה להתעלמות אלא גם מערכות הבריאות, וכך אם מישהו חלה או נפצע בבית הוא לא נלקח לטיפול אלא זכה לכל מה שידיעות בני המשפחה הגיעו. כך היה בפגיעה של אמה בתאונת דרכים, ובשרפה אליה נקלע האב. בזכות אותה שריפה והטיפול שהעניקה לו האם, הצליח העסק הטבעי של האם לשגשג ולהפוך למקור פרנסה לבני המשפחה ולתושבים רבים באזור.

היכולת של טארה להבין כי החיים אותם היא חיה אינם נורמליים התחוורה לה בהדרגה במהלך השנים, בתחילה במפגשים עם הסבים, הסבתות, הדודים הדודות וילדיהם, אך עם הזמן גם אלו צומצמו ועיקר המפגשים שלה היו רק עם בני משפחתה הקרובה. טארה מציינת לאורך כל הספר שהיא כותבת את זיכרונותיה, לא פעם היא מציינת כי בשיחה עם מכרים ובני משפחה אחרים התחוור לה כי אירועים שנחרתו בזיכרונה התנהלו באופן אחר לחלוטין, ובנקודות הללו היא מקפידה לסייג את תיאור החיים שלה בהערות שקיבלה ממי שקראו את הטקסט ומכירים גרסאות אחרות.

לצד הבידוד המשפחתי והחיים תחת אב שמרני המתנגד לשלטון מכל סוג שהוא, היו רגעים שטארה מתקשה להסביר את היתכנותם, כמו חברותה במקהלת הכנסייה בעיר הסמוכה למקום המגורים שלהם, מקום בו גילתה את יכולת השירה הנדירה שלה ובעקבותיו זכתה להופיע ככוכבת ראשית במחזות זמר שהועלו על בימות העיר. המפגש עם בני גילה שגדלו וחיו באופן הרחוק מאוד משלה, היה חלק תהליך ההבנה שלה כי החיים אותם היא חיה אינם בהכרח הטובים ביותר עבורה. בתוך אותה מסגרת הכירה את מי שהפך להיות בן זוגה הראשון, כתף תומכת ואוזן קשבת והיה לו חלק ברצון שלה לעזוב את הבית

כותרת הספר "משכילה" נדמה שמרמזת לתהליך ההתפכחות הכואב והאכזרי של טארה הילדה, הנערה והאישה הבוגרת, שכולו תוצאה של רכישת השכלה, מכל סוג שהוא. ההשכלה הפורמלית, אשר קיבלה לראשונה בחייה רק בלימודיה באוניברסיטה, היא זו שאפשרה לה לעבד את מסלול החיים הייחודי והקשה שלה, באופן שיאפשר לה לערוך את השינויים הנחוצים בחייה כך שתהפוך להיות אדם בריא בכל תחומי חייה, ותוכל לקבל בחירות מושכלות. המפגש של טארה עם המסגרת האוניברסטאית, הרחוקה ממקום מגוריה, עימתה אותה לראשונה באופן חד ובלתי מתפשר, עם השונות של חייה גם ממי שגדלו בקהילות דתיות סגורות ובחינוך בית. שם היא לומדת מהבסיס כללי התנהגות בחברה: סדר, ניקיון, התנהלות כלכלית ועוד.

למזלה של טארה היא זכתה להיות מוקפת באנשים טובים שחיברו אותה לגורמים טיפוליים המשיקים לעולם בו גדלה, וגורמים אקדמיים שסייעו לה להוציא על הפועל את היכולות הנדירות שלה בתחום הכתיבה והמחקר, מה שאפשר לה קריירה בעולם האקדמי ולימים קבלת תואר דוקטור מאוניברסיטת הרווארד היוקרתית שבארצות הברית.

תקצר היריעה מלהכיל את שורת האירועים, האנשים והמפגשים שעיצבו את טארה וסטאובר והפכו אותה למי שהיא היום, טארה מקפידה לפרוש לאורך עלילת הספר כולו את מערכת היחסים שלה עם הוריה לפני ואחרי עזיבתה את הבית, את יחסי הכוחות בין ההורים לאורך השנים ואת הקשר שלה עם אחיה, אלו שרכשו השכלה ועזבו את הבית ואלו שבחרו לעבוד ולגור לצד ההורים. מערכות היחסים הללו הן שאחראיות, כמו בחייו של כל אדם, להפיכתה לאדם שהיא כיום. והיכולת שלה לבחון אותם ממספר נקודות מבט (בזמן הווה ובמבט לאחור) הם המעניקים לספר הנוכחי שלה את עיקר כוחו.

הספר "משכילה" הנו אוטוביוגרפיה הכתובה בכנות נדירה, תוך קילוף כל שכבות הנפש וחשיפתן באופן בלתי מתפשר. ביחד עם טארה וסטואבר, אנחנו חווים כיצד הסביבה והורינו מעצבים את אישיותנו וחיינו. מהבנה זו מתחוור עד כמה נדירה היא היכולת לעשות את הצעד שעשתה טארה, עד כמה מורכב, קשה ומסוכן תהליך ההתנתקות מן המציאות שעיצבה אותה. 

הספר שהפך לרב מכר בכל רחבי העולם וזיכה את המחברת שלו במקום ברשימת 100 האנשים המשפיעים בעולם של מגזין טיים האמריקאי בשנת 2019, הוא ספר שמומלץ בחום לכל אדם הבוחן את חייו ומנסה להבין את עצמו לקרוא.

הביקורות על הספר הזה שפעו סופרלטיבים ומכל מקום האיצו בי לקרוא אותו. גם עיתונים חשובים בעולם, גם העובדה שהוא תורגם ל-40 שפות, וגם כאן בארץ היללו אותו רבים. הציור על הכריכה מצא חן בעיני ממבט ראשון. ההר עם הדמות שכאילו כבשה אותו וכל זה בתוך עיפרון. אם יש לך את אמצעי הלימוד - הפיסגה היא משהו אפשרי. 

התחלתי לקרוא ולא יכולתי לעזוב לרגע. הסיפור הכניס אותי למשפחה אחרת ממה שאי פעם פגשתי. אנחנו מכירים את הקהילה המורמונית מהספר המצויין שיר לאיזי ברדלי שעליו סיפרתי לכם בעבר. אני לא יודעת אם הנוקשות הזו, אם הפחד מפני הגורל והצייתנות הבלתי מתפשרת - אם כל אלה קיימים בכל קהילה מורמונית. קל להקביל את זה לקהילות דתיות קיצוניות אחרות. הסופרת מבקשת להבהיר שהסיפור אינו של מורמונים דווקא. בקהילה המורמונית הפוליגמיה מותרת, ואנחנו מכירים את זה מקהילות לא רחוקות מכאן. המשפחה הזו אינה פוליגמית, אמנם, אך יש בה פטריארכיה מאד ברורה. האב מחליט ומתווה את הדרך ושאר בני המשפחה מצייתים מתוך אמונה בדרכו אך לא פחות, מתוך פחד גדול. הוא מתחיל באיידהו, מדינה בצפון מערב אמריקה  ש - 19% מתושביה הם מורמונים, וששמה בא ממילה אינדיאנית שפירושה "מרגלית ההר". ההר מאד נוכח בסיפור, ובצורה ציורית ועוצמתית כאחד. 

מה שמוביל את הממואר הזה הוא סיפור חייה של טארה. היא מצייתת לאביה שמייצג מבחינתה את הציווי האלוהי. האב אומר שהעולם מתקדם לקראת סופו ולכן יש להצטייד בתועפות מזון ונשק. אין עוררין על זה. גם כשבאג 2000 הזכור לנו (זוכרים שהיינו משוכנעים שייקרה משהו איום ונורא כשהמחשבים יקרסו וכלום מזה לא קרה?) - טופח על פניו של האב ומתפוגג, עדיין הוא משוכנע שסוף העולם קרב. פועל יוצא מאמונתו הצרופה הוא התנגדות קיצונית לשלטון החוק במדינה. ילדי וסטאובר, שבעה במספר, אינם מדוּוָחים לשלטונות, אינם לומדים בבית ספר, אינם מחוסנים וגם לא זוכים לטיפול רפואי מסודר גם במקרים קיצוניים ביותר. הם עובדים קשה בעבודות מסוכנות מאד וכשהם נפצעים הם זוכים לטיפול הומאופטי מֵאִמם.

טארה, הצעירה בילדי המשפחה, חיה את החיים האלה מתוך ידיעה שאינה מספיק טובה. אבל הסקרנות שלה גוברת ומביאה אותה למחוזות חדשים ומופלאים. לכל אורך הדרך מתקיימת בה הדואליות הזו שבין נאמנות למשפחתה וציות לאביה ולאמונה, לבין הצורך שלה ללמוד ולדעת עוד ועוד. טארה היא יהלום בלתי מלוטש והסיפור חושף עוד ועוד שכבות באיכויות שבה. היא נדרשת לעיתים קרובות להתמודדויות קשות ביותר בתוך המשפחה, לציות לבקשות בלתי אפשריות של אביה, שהוא פנאט עם הפרעה דו-קוטבית. עם אימה, שמתנדנדת בין האמת המונחת לפתחה לבית הנאמנות לבעלה ולצווי הדתי, עם אחיה שון האלים והמסוכן, ואחרים במשפחה הסגורה הזו. התמודדויות קשות לא פחות צפויות לה בעת העימות שבין החינוך שקיבלה לבין העולם החדש שהיא נכנסת אליו.

הספר הזה תפס אותי מהעמוד הראשון והלך איתי לכל מקום. גם עכשיו, לאחר שסיימתי אותו הוא נעוץ בי וממלא אותי בערב רב של תחושות. גם הערכה גדולה כלפי מי שיצאה מגהינום שלא ייאמן, גם חמלה על מה שנאלצה לחוות כילדה, וגם תחושה אמיתית ומוכחת שאם את חזקה ומשוכנעת בצדקתך, תוכלי לנפץ את תקרת הזכוכית. תוכלי לגעת בשמיים. יש לזה מחירים כבדים, וצריך לקבל החלטות מאד לא פשוטות. 

כשתקראו תהרהרו בוודאי איפה אתם בכל זה? 

הכתיבה פה היא מצויינת. התרגום של אורה דנקנר משובח. הקריאה סוחפת ברמה שממש לא ניתן להתנתק מהספר. הוא פותח צוהר לעולמות לא מוכרים. מהר מאד תבינו למה כדאי עד מאד להיכנס לסיפור חייה המרתק של טארה וסטאובר, ולמה תצאו נשכרים ומשכילים יותר ממנו. 

מציגה בפניכם רק חלק מההוצאות שפרסמו אותו:

ספר מהפנט הפוצע את מיתרי הלב שנקרא בנשימה עצורה. יש בו את כל המרכיבים לספר מעולה, המותח את העלילה מעבר לכל מה שהדמיון מסוגל לחלום עליו, רק שהחיים מתעלים על הדמיון הפרוע ביותר וכל מה שמתואר בספר זהו סיפור חיה המהפנט ובלתי ניתן להבנה של טארה וסטאובר.
טארה גדלה במדינת איידהו בארה"ב של סוף המאה העשרים, נושקת למילניום, אך למעשה חייה וחיי משפחתה מנותקים מהמציאות. טארה גדלה במשפחה מורמונית, לאם ההופכת למטפלת בצמחי מרפא ומיילדת ולאב המסתובב כל היום במגרש גרוטאות ומפרק חלקי מתכת. האב בעל אישיות פרנואידית, משוכנע כי יום הדין קרב ומתכנן את חיי משפחתו סביב ההכנה על ידי אגירת מזון ונשק והכנת בני המשפחה. האם מתגלה כחלשה וכנועה ואינה מסוגלת לעמוד מולו ולהגן על ילדיה, בעיקר על טארה. טארה היא אחת משבעה ילדים, וכבר מגיל צעיר היא מבינה בחושים מחודדים של ילדה כי היא גדלה בבית מסוכן. היא לומדת להגן על עצמה, אך במהרה היא מגלה כי האויב המסוכן ביותר נמצא לאו דווקא מחוץ לבית כפי שלמדה מגיל צעיר, אלא הוא בבית והקורב אליה מכולם. טארה סופגת אלימות מילולית, ההופכת לפיזית ואכזרית ומלווה בהשפלות רבות שנים מצד אחד מהאחים שקרוב אליה.
טארה ואחיה גדלים בבית, נאסר עליהם ללכת לבית הספר ולרכוש חינוך, הרשויות לא מודעות לקיומם ולחלקם אף אין תעודות לידה. לאט לאט חלק מהאחים מצליחים להימלט מהבית ולרכוש השכלה, וכאשר מגיע הרגע של טארה היא ניצבת בפני החלטה גורלית בגיל 16 ובוחרת לעזוב כדי להציל את עצמה. היא בונה את עצמה מחדש באוניברסיטה, עושה את הבלתי אפשרי ונחשפת לעולם שלם של חינוך והופכת למשכילה מעל ומעבר לחלומותיה הפרועים. עם זאת היא מגלה שאינה מצליחה להשתחרר מדמותה המושפלת, הכנועה, המוכה בגוף ובנפש ומחפשת דרך להישאר נאמנה לעצמה ולערכיה לצד העולם החדש הנפרש בפניה.
אחד הקטעים העוצמתיים בספר הוא כאשר טארה מגיעה לקולג' ובתמימות לב אומרת למרצה כי אינה מכירה את המילה הזו "שואה". המרצה והסטודנטים סבורים כי היא צוחקת ומזדעזעים מתגובתה, ואז היא מבינה את העוול הרב שנעשה לה כאשר נמנעה ממנה השכלה ראויה. היא מחפשת מידע באינטרנט ואינה מרפה עד שלא מבינה את המשמעות של "שואת היהודים". 
עבור משפחתה של טארה להיות משכילה  זו קללה והיא נאבקת לשמר את הקשר עם משפחתה ככל שמתאפשר לה, עד ששוב היא עומדת בפני בחירה קשה מנשוא.
בחרתי לצטט קטע קטן אך בעל עוצמה רבה מהספר: "מי שבאמת קובע מי את נמצא עמוק בתוכך, אמר. פרופסור סטיינברג אומר שזה פיגמליון. תחשבי על הסיפור טארה... היא הייתה סתם בחורה מהמעמד הנמוך בשמלה יפה. עד שהאמינה בעצמה. ואז כבר לא שינה איזו שמלה היא לובשת".
זהו אחד הספרים הטובים שקראתי השנה. ניכר כי הסופרת כתבה אותו מדם ליבה שעדיין שותת דם, שנים כה רבות אחרי שעזבה. הוא אינו מייפה את הקשיים והכיעור במשפחה שפצעה את טארה במשך רוב חייה והיא ניצבת באומץ רב ובכנות שובת לב טווה את סיפורה מול  הקוראים. הספר הוא מעין קתרזיס של שחרור מעול ההסתרה שסחבה על גבה שנים לא מועטות ועד כמה שקשה לי לבחור במילה נהניתי, נשביתי באותנטיות, ברהיטות ובכנות הבלתי מתפשרת של הסופרת. הספר אינו קל לקריאה כלל, יש בו תיאורים קשים על אלימות והתעללות והתוכן שלו מציף ומתיישב על הלב כמו משקולת, אך בעיניי לא כדאי לוותר עליו והוא שווה את השקעה. מומלץ בחום רב!