הימים הם ימי שנות הארבעים. המקום הוא איזימיר שבטורקיה. אורו סוניסנו היא בת למשפחה קשת יום. יש לה שני אחים ואחות. אמה בלה היא בת יחידה לסבה, אך סבתה נישאה בשנית לשלמה פרנקו ולהם נולדו 3 ילדים, אחים לבלה ודודיה של אורו. יום אחד נקרית בפניהם הזדמנות פז, לעלות לארץ. המשפחה מחליטה לעלות והם עולים כמקשה אחת, למרות (ואולי בזכות) היותם שתי משפחות עם שם משפחה שונה. המשפחה מגיעה לבית ליד, ולאחר מכן מתפזרים בין חיפה והרצליה. הספר מתובל בחיים הצבעוניים באיזימיר ובין חבלי הקליטה בארץ. אורו נאלצת לעבוד בעבודה שוחקת בפסי ייצור. הספר נע בין תיאוריים צבעוניים וחיים של ההווי התורכי הן באיזימיר והן במשפחתיות שנוצרת בארץ, לבין רעב, מצוקה כלכלית וצרות נוספות. כאשר החיים הלא פשוטים במעברה, ולאחר מכן בחיפה והרצליה, מלכדים אף יותר את המשפחה ומובילה ליצירת קשרים אמיצים עם שכנים טובים. מיהו אותו פרש תורכי בסיפור? מה יקרה בינו לנערה הלוא היא אורו? זאת תגלו בספר.
הספר פותח באילן היוחסין של משפחת פרנקו-סונסינו ושל משפחת פנדו (שאת הקשר שלה לסיפור אותיר לכם לגלות במהלך הספר). אני אוהבת שבספרים מרובי דמויות פותחים באילן כזה, כך יודעים מי נגד מי. אני גם אוהבת שזה נמצא בתחילת הספר, ולא מגלים בסוף הספר שקיים אילן כזה והוא מסתתר בסופו, מאחר ובכל זאת מטרתו היא להקל על הקורא את ההתמצאות בספר. זהו ספר שכתוב טוב עם נינוח של פעם המכניס לתקופה של העלייה ימי ראשית המדינה, ושל הייחודיות בעולם התורכי. וגם מביא פיסה היסטורית: הן פינה אישית של הסופרת שהכניסה זכרונות מבית סבא וסבתא לסיפור, והן פינה של עלייה שלמה מתורכיה שלא כל כך יצא לי להיתקל בה בספרות. זהו דבר נוסף שאני אוהבת בספרים, שמעבר לכך שהם לוקחים למסע בתקופה אחרת, הם גם מעניקים עוד ידע היסטורי שלא הכרתי.