הדבר הראשון שמרגישים כאשר לוקחים את הספר ליד, זה ששני המחברים מכבדים את הספר. אוהבים ספרים ובישול, ובהחלט מכבדים. הספר מאד ייצוגי. מאד כייפי. תענוג לדפדף בו, תענוג להחזיק אותו ביד. הוא מאד מוקפד ויש תשומת לב גדולה לכל פרט ופרט. מזמין לדפדף ולקרוא.

בפברואר 1960 עליתי לארץ עם אחותי ואמי. אחותי נשלחה למוסד בן שמן, ואלו אני ואמי נשלחנו לקיבות גליל-ים.

האמת – לא אהבתי להיות שם, לא הסתדרתי בכלל. ילדים קיבוצניקים, לא קיבלו בזרועות פתוחות ילדי חוץ, ובדאי לא כאלה בעלי מנהגים שונים משלהם ובלי ידע של עברית.

עבורי להית בקיבוץ היה סיוט, אך בכל זאת מספר דברים זכורים לי לטובה, ואחד מהם החדר אוכל. (אפילו שרוב הזמן אכלנו בית ילדים).
 

כאשר התחלתי לדפדף בספר, פתאום נשטפתי בגל קטנטן של נוסטלגיה.

ככה זה, נדברים נראים לחלוטין אחרת ממרחק של זמן.

הספר משובץ בתמונות, שכל אדם מעל גיל 50, עיניו ידמעו.
 

צילומים בשחור לבן של הקיבוץ. של חדר אוכל קיבוצי , השולחנות הארוכים, עגלת הגשה, כולבויניק. היסטוריה בהתגלמותה. אפילו בלי המתכונים, רק בשביל התמונות והסיפורים הספר הזה "שווה".

בספר פגשתי חברים ישנים שלי כגון – לחם מטוגן (או יותר מדויק, חלה מטוגנת), דייסת סולת, מרק כרוב של רעיה (או איך שאני מכירה את זה בורטש) וכל מיני פשטידות (שבדרך כלל עשויות משאריות של אתמול)
 

חייכתי במיוחד כאשר קראתי את המילון.

נזכרתי בארוחת ארבע (לחם ריבה תה)

ארוחת בוקר הענקית (סלטים, ביצים, גבינות)

בימקום (במלעיל)

דיאטה – אוכל ללא טעם וללא ריח.

הגשה עצמית.

למלא שלחן

כולבויניק.

חצי ביצה.

התורן שמביא אוכל לחולים.

וכמובן גולת הכותרת – תורנות מטבח.

 מהספר בחרתי לבשל לספתח

עוף התפוזים (עמוד 83) מעין חרוד איחוד.
 

וגולש עם בצקיות (עמוד 130) מבית קמה.

עוד לא סיימתי לקרוא, להריח, ללטף את כל הספר

אבל רצה מיד לספר לחבר'ה.

ספר פגז.

כדאי כדאי כדאי.