אהבתי מאד את הספר הקודם שלו "זה הולך לכאוב" ולכן התנפלתי על הספר הזה גם.
הבעיה היא, כאשר מחכים ומצפים יותר מידי, אז אפשר להתאכזב בקלות.
אז אתחיל עם הרקע, ועם הספר הקודם.
הרקע : בשנת 2010 החליט ד"ר אדם קיי להתפטר מעבודתו כרופא מתמחה, בדפים האחרונים של הספר מסופר גם למה.  הוריו, משפחתו וקרוביו, שכולם רופאים, עד היום לא סלחו לו על זה. כעבור מספר שנים, כשקיבל את ההודעה הרשמית מהמועצה הרפואית הבריטית על כך ששמו הוסר מרשימת הרופאים, החליט לעשות סדר בארגזים ששמר מתקופת הכשרתו ומצא שם יומנים שכתב בחשאי – יומנים בהם תיעד את חוויותיו כרופא צעיר בקו החזית של שירותי הבריאות הבריטיים. היומנים הם אוטנטיים. זה לא יומנים של "יומני היקר, קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, שתיתי קפה...."
היומנים נכתבו מידי פעם. לפעמים כל יום, לפעמים פעם בחודש.
בספר הזה הוא מביא רק את  העבודה בחגים. התורנויות בחגים, המשמרות, הן מעט שונות מתורנויות וממשמרות של יום יום.
היות ואדם קיי הוא יהודי, כולם הניחו שלא אכפת לו להיות תורן בחגים הללו. והוא אכן היה תורן בחג מולד במשך כ 6 שנים.
אך החגים הם גם חגים משפחתיים, זה מאד פגע בחיים שלו וביחסים שלו עם בן זוגו. 
אדם קיי הוא הומו, אז גר עם א'. בגלל העבודה הוא מפספס את כל היחסים והזוגיות. (בשלב מסויים אף כתב שלמזלו אין לו ילדים). הוא בחר להתמחות בגניקולוגיה, רפואת נשים. ועבד אף במרפאת הפוריות.

משהו אישי. החצי שלי הוא רופא. מומחה בכירורגיה כללית (מנתח). הוא עשה סטאז' בארץ ואף התמחות בסורוקה. אני מכירה מאד את הצד הזה של הרפואה. של עומס אדיר נפשי ופיסי. שעות ארוכות מאד, לפעמים 48 שעות עבודה רצוף, וזה מספר פעמים בשבוע.  כמו כן, הילדים בילו יותר חגים בבית חולים (באנו לבקר את אבא) מאשר בבית.

בחגים יש עומס יתר. כולם רוצים לשמוח, זאת שמחה מזוייפת. יותר נכון מאולצת.
יש תופעה שבחגים מביאים את ההורים הזקנים לבית חולים ומאשפזים.
גם בארץ וגם באנגליה. כנראה תופעה כלל עולמית. (ויש כאלה, שלא רוצים להיות לבד בחג, אז מאשפזים את עצמם)

הספר הזה הוא יותר חד ובהרבה יותר בוטה מהספר הקודם.

הרבה מקרים ביזריים ו"סוטים" שאדם קיי לא רצה להכניס לספר הקודם, מוכנסים כאן. 
אם בספר הקודם הוא היה עוד קצת עדין, כאן הוא הוריד את הכפפות.

הרבה דברים מצחיקים יש בספר הה, אנקדוטות.
אך לפי דעתי, הספר הזה קצת פחות טוב מאשר הספר הקודם.
הוא מצחיק, מעניין, עצוב, צובט לב – אבל היה לי הרושם, שהוא קצת רוכב על ההצלחה של הספר הראשון.

בכל אופן, ולמרות הכל אני מאד ממליצה.