לסימי יש חבר סודי. "השועל של יום שני".
"השועל של יום שני" בפרוותו המשובצת, אוכל שאריות ששומרת לו, ילדה אחת בודדה בירושלים.
בשכונה אחת בירושלים, על קו התפר בין ישראל לירדן, הולכת ילדה לאיבוד. זה אינו דבר של מה בכך, ערב מלחמת ששת הימים, הגברים מגויסים, גם הרכבים ואין איש יודע היכן סימי.
שלומית אברמסון מספרת לנו סיפור כואב, על ילדה בודדה. ילדה של כולם, ילדה של אף אחד.
סימי כל כך רצתה להיות טובה ואהובה, שסוף סוף תהיה לה חברה ושאבא ואמא ירצו לשחק גם איתה ולא רק עם מיקו אחיה. היא לא היחידה שסובלת מבדידות בסיפור הזה. למעשה, זהו ספר על אוסף בודדים, שחיים בחברה, רק כדי לא להיות לבד
.
הסיפור אינו רק עליה, אלא גם עלינו הישראלים, מהגרים יהודים מן העולם כולו, למודי סבל ותלאות ועל הארץ הזאת שהייתה לנו בית. הספר מלא בריחות ירושלים הישנה והטובה, שכונת רחביה, המלך ג'ורג', מגדל ימקא, ממילא, שער מנדלבאום ועוד
.
סימי לא חוזרת הביתה מבית הספר. בלה אמה אינה מבינה להיכן נעלמה, בדיוק שאת דויד בעלה גייסו למלחמה. היא ילדה לא ממושמעת, ממררת לה את החיים, עושה לה רק צרות.
דוד בעלה, המכונה בפי משפחתו "דדה", נהג משאית זבל. "איש פשוט" לעומת בעלה האמיד, של צילה אחותה המוצלחת. אצל צילה תמיד הכל הולך כמו שצריך, ולא הולך לאיבוד!!
גברת פרקש השכנה נרתמת מיד לעזרה ומגייסת גם את בעלה, למצוא את "המותק שלה". גם הספר "ליכטר השטן" מוטרד מאוד. הוא אוהב את הילדה בעלת העיניים העצובות, שבאה אל המספרה, להביט בו מספר לקוחות. ולמה בכלל כולם קוראים לו "ליכטר השטן", כשהוא מלא בכל כך הרבה חמלה וחיבה? יום אחד הוא יכתוב על זה סיפור..
.
השעות נוקפות, היום מחשיך וסימי איננה.
יש לה חברה אחת, לבנה כמו פיה, אלה שמה. בלה הולכת לשאול גם אותה.
היא גרה בבית עם רהיטים לבנים, לבנים ומקרר לבן וחדש ואמא אנגלייה, שמרבה לישון ולא מדברת עם זרים
.
החיפוש אחר סימי מביא למפגש מרתק, של דמויות ירושלמיות, היוצרות יחד פסיפס אנושי ישראלי. בתוך כך, אנו נחשפים אל עולמם הפנימי, של האנשים וסופגים מעט מן האווירה הירושלמית, שלפני מלחמת ששת הימים.
הספר מקסים ועם זאת, לא קל לקריאה. סימי נגעה לי ללב עד כאב.
בשפה יפה וקולחת אברמסון מספרת סיפור, שאי אפשר להניח מהיד.
ממליצה בחום!!
