כבר לא נערה
סטיג לרסון, העיתונאי-סופר השוודי שמת מהתקף לב בגיל 50, הוא שהמציא את סדרת המילניום וברא את גיבוריה האלמותיים, העיתונאי החוקר מיכאל בלומקוויסט וההאקרית הגאונה בעלת המאפיינים האספרגריים, ליסבת סלנדר. טרילוגיית המותחנים שכתב פורסמה אחרי מותו, כשהראשון בין הספרים היה "נערה עם קעקוע דרקון" שיצא ב-2005, כבש בסערה את רשימות רבי המכר בכל העולם וסלל את הדרך להצלחה – לגמרי מוצדקת – לבאים אחריו. ב-2015, עשור לאחר צאתו של הספר הראשון בסדרה, יצא הרביעי בה, שכתב דיוויד לגרקרנץ, גם הוא עיתונאי-סופר שוודי, שקיבל על עצמו את המשימה שעל פניה נראתה בלתי אפשרית: לשמור אמונים לגיבורי הסדרה, עלילותיהם ומערכות יחסיהם, ולהמשיך את ההצלחה ברוח המקור וסגנונו. לגרקרנץ עמד במשימה בצורה מרשימה, וכך יצאו החלק הרביעי, החמישי ועכשיו – בעברית (מודן) – גם השישי והאחרון בסדרה.
ליסבת סלנדר הייתה בתחילת הדרך אישה צעירה, בת 24, בהחלט ראויה – גם לפי גילה הכרונולוגי וגם לפי מאפייניו בחברה המערבית בת ימינו והמאפיינים הייחודיים לה, לתואר ולתיאור שהנציח אותה בשמות ספרי הסדרה: נערה. אלא שבספר האחרון-חדש, "הנערה שחיה פעמיים", כבר ניכרים בה ובסביבתה אותות הזמן או עייפות החומר, ושמא נאמר - עייפות המחבר. בסיבוב הזה היא כבר אינה אותה נערה ייצרית בעלת להט יוקד (בחשבון פשוט היא כבר בת 39), בלומקוויסט גם הוא כבר לא צעיר נמרץ, ושניהם ביחד נעים במרחבי העלילה הזאת כמו על טייס אוטומטי. הרושם הוא שהם מסמנים "וי" ברשימה ארוכה שיש לוודא את כינונה התקין, מעין צ'ק-ליסט של מאפיינים (היא שוב זועפת ושתקנית, הוא שוב עייף), מפגשים הכרחיים עם יריבים ואויבים (האחות שלה, כנופיית האופנוענים) ופעילויות שנהפכו זה מכבר בסדרה לסימן ההיכר שלהם (ההתכתבויות הסודיות, פלאי הטכנולוגיה, הדבקות במשימה לחשיפת עוולות). אלא שהפעם חסרים הלהט שהיה להם בעבר, הניצוצות שעפו כשהיו נפגשים-רבים-עובדים ביחד, התפניות הלא-צפויות, הסערות, המתח שהולך ומצטבר עד שהוא מתפוצץ-מתפרק והכול מגיע להתרה, חסר האקשן הדחוס (למרות שהפרקים בנויים קטעים-קטעים שמתרחשים במקומות שונים לאנשים שוני באותו היום), חסרות ההפתעות, חסרה הקריצה לעניינים שעל סדר היום העולמי. חסרים כל מיני דברים. חסר בעיקר הפאן שאפף את הקריאה בסדרה לכל אורכה, חרף הפשעים האיומים והשחיתות הנוראה שנחשפו והתחוללו בה.
במרכז העלילה הפעם עומדים תככים ומזימות שהתרחשו למעלה מעשור לפני ההווה של הספר, שהוא גם ההווה במציאות. קצה החוט של הפלונטר הנחשף הוא חסר-בית ממוצא אסייתי שנמצא מת ברחוב ובכיסו כרטיס ביקור של בלומקוויסט. הפתולוגית שמנסה לברר מי האלמוני שמת לדעתה בנסיבות חשודות פונה לבלומקוויסט, שאינו יודע במי מדובר אבל מצד שני, הוא תקוע עם תחקיר על טרולים רוסיים שאינו מצליח להתקדם בו, ולכן הניסיון לגלות במי מדובר מהווה מבחינתו הסחת-דעת שהגיעה בדיוק בזמן. מכאן מוליכים הדברים לשלל אנשים ואירועים שבמרכזם משלחת טיפוס לאוורסט שיצאה לדרכה ב-2008 ולא כל משתתפיה שבו. על הדרך, ליסבת שוב מתנצחת-נלחמת באחותה היפהפייה והמפלצתית, כנופיית האופנוענים המאפיונריים שבה ומפציעה, וכך גם שלל דמויות נוספות מספרי הסדרה בעבר.
הבעיה המרכזית לטעמי נעוצה בעובדה שמרבית עלילת המתח והתעלומה המרכזית מדוברות במקום להתרחש ולהתפענח תוך כדי תנועה ואקשן. בסוף יש אמנם רצף קצר אחד של אקשן כשהעימותים כולם נקשרים ומתלכדים לעימות אלים אחד גדול (כי ברור שבסוף הכול קשור בכל) שבו הטובים מנצחים והרעים ניגפים, אבל רוב הספר פשוט נובר, חופר, מסביר ומתאר בסגנון נטול ברק את כל מה שקרה בעבר, באותו טיפוס טרגי לאוורסט למעלה מעשור קודם לכן. שינוי גדול לעומת עלילות קודמות בסדרה שעסקו-נגעו בעצבנות תזזיתית שהולמת מותחנים, באקטואליה שעל סדר היום כמו יחסי הון-שלטון-תקשורת, סחר בבני אדם, שחיתות שלטונית וכיוצא באלה. איכשהו, גם כשמתגלים התככים שעמדו מאחורי המשלחת ההיא, הם נותרים פחות רלוונטיים למציאות העכשווית, זו האמתית וזו שבספר.
אבל למרות כל הביקורת, לא מדובר במותחן גרוע. הוא בהחלט לא רע. פשוט משושלת לגרקרנץ-בעקבות-לרסון ציפיתי ליותר.