|
|
|
להתראות פליני |
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר: 1015 |
|
|
להתראות פליני אוצֵר עולם שלם של דמויות ססגוניות ברומן כתוב בגוף ראשון; אוטוביוגרפיה מחוץ לקופסה, אשר הופכת לספרות. זהו ספר הפרוזה הראשון של רירי סילביה מנור, אשר פורסם לראשונה ברומניה, ושם זכה לפרס הספר הטוב של השנה מטעם השבועון אובסרבטור קולטורל והפך לרב מכר. רירי סילביה מנור היא פרופסור לרפואה, בעלת שם עולמי בנוירו־ אופתלמולוגיה וכלת פרס מפעל חיים ברפואת עיניים (2015), כותבת ספרות יפה בשתי שפות: רומנית ועברית. על שיריה – שתורגמו לשפות רבות – כתב נתן זך: "מנור היא אחת מהמשוררות הטובות הכותבות היום שירה עברית."
“להתראות פליני הוא ספר מלא אהבה, מבריק, נפלא באנושיותו, זורם כמו החיים עצמם. צ'כוב ופליני משוטטים בין דפיו כמו חברים קרובים, באים ולוחשים את הדברים הנכונים ברגע הנכון. ספר שהוא מתנה לכל מי שקורא אותו."
(יהושע סובול)
“דמותה של האם מיוחדת במינה, והיחס בין שתי הגיבורות החזקות של הספר, האם ובתה, הוא כמעט פסיכואנליטי. רומן נדיר שיש בו חומר לסרט גדול."
(סטפן בוליה)
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
להתראות פליני - רירי סילביה מנור
|
|
מס' גולשים שצפו בספר היום: 0 |
תאריך הכנסה לאתר 13/11/2020
בשנים האחרונות רירי סילביה מנור חזרה למולדתה רומניה וחוותה מחדש את זכרונות ילדותה ומשפחתה.
רירי סילביה מנור היא פרופסור לרפואה מתמחה בנוירו- אופתלמולוגיה וגם משוררת שהוציאה כבר שני ספרי שירה והיכולת שלה כמשוררת מורגשת בספר האוטוביוגרפי המרגש הזה שהוא גם מאוד פיוטי ורגיש.
המחברת חיה... המשך הביקורת
בשנים האחרונות רירי סילביה מנור חזרה למולדתה רומניה וחוותה מחדש את זכרונות ילדותה ומשפחתה.
רירי סילביה מנור היא פרופסור לרפואה מתמחה בנוירו- אופתלמולוגיה וגם משוררת שהוציאה כבר שני ספרי שירה והיכולת שלה כמשוררת מורגשת בספר האוטוביוגרפי המרגש הזה שהוא גם מאוד פיוטי ורגיש.
המחברת חיה ברומניה בתקופה מאוד מעניינת בתפר שבין סיום מלחמת העולם הראשונה לשלטונו של צ'אוצ'סקו, למעשה בתקופת שלטונו של גאורגיו דז' הדיקטטור הסטליניסטי שהיה אף אכזרי יותר מצ'אוצ'סקו (מסתבר שזה אפשרי).אפילו אביה של המחברת נעצר על ידי השלטונות, רומניה היתה מדינה סגורה מאוד והחיים בה לא היו פשוטים בכלל.
משפחתה של מנור יצאה מרומניה בשנת בתחילת שנות השישים והגיעה לישראל והסיפור ממשיך גם כאן בחבלי הקליטה של המשפחה בישראל.
המחברת נעה קדימה ואחורה בזמן ומספרת בצורה רהוטה ופיוטית על חייה ברומניה וגם כאן, על החוויות ועל עילדות שלה, על אהבתה לספרים, על החלטתה ללמוד רפואה ועוד.
אני למשל כמעט ולא ידעתי כלום על שלטונו של גאורגיו דז' עד שקראתי את הספר הזה וזה מעניין לקרוא על החיים בצל דיקטטורה קומוניסטית כה סגורה וקשוחה כמו שהיה ברומניה בתקופה של אחרי מלחמת העולם השניה ולמעשה הסתיימה רק במותו של ניקולאי צ'אוצ'סקו ב1989.
פליני ששמו מוזכר בכריכה מופיע בספר רק בעמודים הראשונים והאחרונים ולא מוזכר בכלל בספר אבל לקורא הספר החיבור עם פליני יובן במהרה.
הספר הזה שמחבר את החיים ביין השלטון הקומוניסטי ברומניה לחבלי הקליטה של עולה חדשה בשנות השישי בישראל היא בהחלט מרתקת ומעניינת, המורכבות של משפחתה ובעיקר היחסים המורכבים עם אימה ובכלל הספר הזה שופע פנינים ומורכבויות מעניינות מאוד והוא מומלץ בחום.
אני אוהב את הכריכה המעניינת ומושכת העין, אוהב את דמות הרקדנית הכמהה לתנועה וחופש וחושב שמדובר באוטוביוגרפיה מרגשת מאוד של אישה רבת כישורים ועשייה.
מומלץ.
תאריך הכנסה לאתר 22/10/2020
זהו רומן מיוחד מאוד הכתוב בגוף ראשון, אוטוביוגרפיה שהיא מחוץ לקופסה ומגלמת ספרות ייחודית. זהו ספר מלא ברגשות ובתיאורים, ספר הלוחש את המילים הנכונות. מתאר סיטואציות בדיוק מלא, ומעניק חווית קריאה יוצאת דופן.
אם ובתה הן גיבורות האוטוביוגרפיה הזאת, ובמיוחד רירי, המתארת לנו ילדות ברומניה... המשך הביקורת
זהו רומן מיוחד מאוד הכתוב בגוף ראשון, אוטוביוגרפיה שהיא מחוץ לקופסה ומגלמת ספרות ייחודית. זהו ספר מלא ברגשות ובתיאורים, ספר הלוחש את המילים הנכונות. מתאר סיטואציות בדיוק מלא, ומעניק חווית קריאה יוצאת דופן.
אם ובתה הן גיבורות האוטוביוגרפיה הזאת, ובמיוחד רירי, המתארת לנו ילדות ברומניה הקומוניסטית, יחסי אם ובת ועלייה לישראל. למעשה, זהו סיפורה של רופאת עיניים (מיוחדת מאוד ועטורת פרסים), וכותבת מוכשרת (משוררת, מתרגמת וסופרת), הנעה בין ההווה לבין ילדותה ברומניה ולעבר מחשבות על העתיד. אוטוביוגרפיה הכתובה היטב, המציגה את התפר הזה שבין העבר להווה, בין הילדות לבגרות ובין מי שאת, לילדה שהיית. רירי סיליביה מנור משתמשת כאן בעברית ייחודית לה, המלאה בפשטות ובקסם, המתובלת בילדותה וגם בצ'כוב ובפליני.
אנו נתוודע לרחוב קלייה ויקטוריה 128א', קומה ד', דירה 24. ילדה שגדלה כאשר מסביבה ספרים וחוברות. "הזמן היה צריך להעניק איזו חנינה לכל הפצעים מן העבר אשר פועמים בתוכי (עמ' 8)." הוריה, על אף שכבר נפטרו, הן עדיין דמויות נוכחות בחייה. כילדה שהגיעה ממשפחה חסרת סודות, הרגישה תמיד את העבר על ההווה, והוא תמיד נוכח כזיכרון קיים. קראיובה, עיר ילדותה, נמצאת בחייה גם היום, כשהיא פרופסור לרפואת עיניים, ולא מצליחה להשתחרר גם מזיכרונות אסורים. היא מנסה לתקן כל הזמן. ובשנת 1960 היא עזבה את רומניה, ניתקה את עצמה מהתרבות ומהספרות של מקום ילדותה. בסיטואציה אחרת בחיים, זו הפותחת את הספר, ד"ר מיכאי פופ יוצר עמה קשר ומבקש ממנה סיוע בהעברת מכשירי ניתוח לבתי חולים ברומניה. גם ככה היא התלבטה באותו זמן אם לנסוע לבוקרשט, וזה גמל בה את ההחלטה כן לעשות זאת.
בפברואר 1990 נחתה ברומניה. שאריות שלטון צ'אוסקו עדיין נמצאים באוויר. פתאום הבינה שהיא נדרשת להסתובב סביב זנב עברה, והיא קולטת הרבה ייאוש באוויר. היא הגיעה כתיירת וגם בגלל אהבתה לפליני, אך הבינה שהביקור הזה, ואלה שיגיעו אחריו, טומנים בהם הרבה מעבר. אולי אף מצפים ממנה להציל חלק מרפואת העיניים ברומניה. ולמעשה, השינויים שביצעה בתחום הנוירו-אופתלמולוגיה ברפואת עיניים, יצרה קידמה והקשבה למטופלים, במקום בו הרפואה נעצרה. יחד עם זאת, הדבר גרם לה לשינויים בהתייחסותה האישית למדינה בה גדלה. ולמעשה, הדברים החלו להיראות אחרת עם השנים, ובמיוחד אצלה. נוצר בה שינוי כל כך עמוק עד כדי כך שהיא חזרה לכתוב ספרות רומנית וחזרה להתחבר לשפה.
"הייתי יכול להיות עד ראייה נוח רק בתנאי שאדמיין (עמ' 18)", אמר פדריקו פליני, ואצל רירי סילביה מנור, העבר הלא מדומיין הזה בהחלט מתנגש עם ההווה. היא זוכרת דירה מרווחת ויחד עם זאת, אימה ששלטה בה. סבה גר בדירה עמם והיה מומחה לדגנים, ותמיד אחז ספר בידו וממנו למדה את אהבת הקריאה והכתיבה. הארוחות היו נדבך חשוב בביתם, ואביה היה "מלך" מחוץ לבית, בעוד אמה הייתה "מלכת" הבית.
זוהי ילדה שאהבה כל שנה לחגוג יום הולדת, וקיבלה כל שנה שתי עוגות מיוחדות. אמה אהבה אותה ללא גבולות, והן היו שונות מאוד אחת מהשנייה. בת שרוצה לחמוק למחוזות אחרים, בעוד אמה רוצה שתכה בשורשיה ברומניה. רירי הייתה ילדה מורכבת, במשפחה מורכבת, אך הדבר יצר בה תעצומות נפש וכוח בלתי נדלה.
כאמור, מדובר בספר הכתוב בצורה מקסימה, האורג את העבר בהווה בצורה מרתקת. רירי סילביה מנור מספרת לנו על ילדותה, על הבחירות שהיא ביצעה בחייה, על צל העבר ואור ההווה, על העלייה לארץ ועל אימא מיוחדת במינה. זהו סיפור בעיקר על גדילה עצמית, מילדות שלאחר מלחמת העולם השנייה, ברומניה של צ'אושסקו וזו שאחריה, ויש בו הרבה מן החיים עצמם.
זהו ספר המתעסק ברבדים הקטנים של החיים, ארוג בטקסט מיוחד המעמיד כל מילה במקומה, בספר אוטוביוגרפיה שהוא הרבה יותר מזה. ודווקא בגלל שהוא יוצא מאזור הנוחות, ומציג עדות חיים הפורטת על הנימים הדקים ביותר, ואישה הנעה בין עולם הרפואה לעולם הרוח. הצלחה לא נמדדת בכסף, היא נמדדת בנשמה שלך. מה שאת עושה למען עצמך ולמען הסביבה. ספר העוסק בשכל מלבד הרגש, כתיבת החיים עצמם, כפי שהם, עם כל מה שלומדים מהם לאורך הדרך. מה נכון לקחת ומה נכון להשאיר בצד. ספר המאיר על ההווה, ועל המהות של להיות את, עצמך.
תאריך הכנסה לאתר 15/10/2020
תוך כדי קריאת הספר חשבתי לי שבעצם, כל אדם מעל גיל מסוים יכול לכתוב ביאוגרפיה מעניינת. בעיקר מי שחי במחצית המאה הקודמת שהייתה רבת אירועים. ההבדלים בין הביוגרפיות אינם בסוגי האירועים אלא ביכולתו הספרותית של הכותב.
רירי סילביה מנור היא אדם שחי בתקופה סוערת, בבית נוקשה עם יכולת כתיבה... המשך הביקורת
תוך כדי קריאת הספר חשבתי לי שבעצם, כל אדם מעל גיל מסוים יכול לכתוב ביאוגרפיה מעניינת. בעיקר מי שחי במחצית המאה הקודמת שהייתה רבת אירועים. ההבדלים בין הביוגרפיות אינם בסוגי האירועים אלא ביכולתו הספרותית של הכותב.
רירי סילביה מנור היא אדם שחי בתקופה סוערת, בבית נוקשה עם יכולת כתיבה ראויה לציון והספר אכן מעניין.
היא נולדה בבוקרשט, רומניה בשנת 1935 להורים שונים מאד זה מזה. אביה היה "איש העולם הגדול" שבצעירותו עזב את רומניה ובמשך 10 שנים חי בפריז, וינה וברלין. הוא היה גבר אלגנטי, אמיד ובעל עמדה בחברה הרומנית. אמה הייתה אישה יפה שכל חייה "חיתה" בעבר, בכפר קריובה, שם גדלה בצעירותה. היא ניהלה את הבית ביד קשה. חייה של רירי בבית לא היו קלים, אמה הכתיבה לה כל צעד ושעל, הלכה בעקבותיה והעירה לה כל הזמן. לבית הספר הלכה עם העוזרת שגם חיכתה לה בסיום יום הלימודים. לא היו לה חברות ואסור היה קשר עם בנים. אפילו קלאס אסור לשחק עם בנים וכמובן שאסור ללכת למסיבות כי יש שם בנים. לקולנוע ולתיאטרון הלכה רק עם ההורים וכל הזמן שמעה מאמה סיפורים על קריובה.
שתי נחמות היו לה, סבא פיקה, אבי אמה, שהתגורר יחד אתם והאפשרות להסגר בחדר ולקרוא. הסבא הקשיש ישב שעות על גבי שעות עם האם והם פטפטו על אנשי קריובה ועל העיר קריובה ש"כבתה כמו מנורת לילה שהוצאה מן השקע בגיל 18 של אמא ובגיל 58 של סבא. אבל קריובה נשארה בראשם עם אנשיה, עם מה שאמרו, מה שעשו, מה שקרה להם. אבל עבור רירי הסבא היה דמות מנחמת, מבינה ואוהבת. את השיר הראשון שכתבה , כתבה בשבילו.
רירי גדלה בבוקרשט, למדה רפואה באוניברסיטה וב- 1960, בהיותה בת 25 עלתה ארצה. הקשר הרגשי לרומניה לא ניתק ושלושים שנה מאוחר יותר, אחרי נפילת צ'אוצסקו, חזרה לבקר את עיר הולדתה. היא הגיעה במטרה לקדם נושאים רפואיים אבל גם להיזכר במקום שבו גדלה.
רירי סילביה מנור מספרת על חייה בבוקרשט , על קשיי הקליטה בארץ, התמודדויותיה, נישואיה, גירושיה והצלחתה כרופאת עיניים.
במקביל, אנו למדים על הקשיים ברומניה הקומוניסטית בשנים בהם חייתה שם, על החיים באוניברסיטה שהיו יותר תעמולה מאשר לימודים, על הקושי של היהודים לצאת משם , על החזרה אחרי שנים לעיר הולדתה שהשתנתה מאד (הספר פותח בביקורה בחצר הבית שבו הייתה גרה, ליד פחי האשפה).
וכך כתבה הסופרת כתגובה לביקורת על ספרה : "עושה לי את היום שהצלחתי לתת חיים מחדש לאיש הנפלא שהיה סבא שלי ולבני משפחתי ואפילו לצעירה הזקנה שאולי הייתי פעם. אני - האחרת. אבל כפי שיש להילחם נגד אפליה גזעית או מינית, הייתי רוצה לתרום למלחמה נגד דעות קדומות ואפליה של בני גילי כאילו אינך יכול להיות בן 30 ורדום והנה בגיל 85 יצא לאור הרומן פרוזה הראשון שלי וקראו אותו הרבה צעירים. כן. הזדקנתי צעירה ועל זה - בתוך הספר. רוצה רק להוסיף שלדעתי זה לא אוטוביוגרפיה כי רחוק מלכתוב כל מה שקרה לי ובסדר כרונולוגי. זה רומן אוטוביוגרפי מרוכז על ניתוח קשר אם-בת בעיקרו. הייתי אומרת עוד פעם תודה ענקית לאלה שקוראים ומוצאים שם גם את עצמם ולומדים לאהוב אף על פי כן."
תאריך הכנסה לאתר 11/09/2020
לא, זאת לא מסה על סרטיו של במאי הקולנוע המיתולוגי, פרדריקו פליני, זוהי אוטוביוגרפיה של רופאת עיניים (עטורת פרסים) וכותבת (משוררת, מתרגמת וסופרת), פרופסור רירי סילביה מנור, הנעה בין שתי ארצות, רומניה וישראל, ישראל ורומניה. רירי סילביה מנור חזרה אל רומניה, ארץ הולדתה, אחרי שלושים שנה ומיהרה להביט... המשך הביקורת
לא, זאת לא מסה על סרטיו של במאי הקולנוע המיתולוגי, פרדריקו פליני, זוהי אוטוביוגרפיה של רופאת עיניים (עטורת פרסים) וכותבת (משוררת, מתרגמת וסופרת), פרופסור רירי סילביה מנור, הנעה בין שתי ארצות, רומניה וישראל, ישראל ורומניה. רירי סילביה מנור חזרה אל רומניה, ארץ הולדתה, אחרי שלושים שנה ומיהרה להביט בפח האשפה בחצר הבניין בו גרה כילדה. הזבל הניב יהלומים – מוטיב חוזר וחשוב בספרה ובחייה (וגם מיתוס אוניברסלי בתרבויות רבות).
פליני מוזכר בשמו בתחילת הספר ובסופו וכך כותבת רירי סילביה מנור בעמודים הראשונים:
"לפני חודש צפיתי בסינמטק תל אביב בסרט רומא, סרט שכבר ראיתי בעבר. היה שם קטע שבו קבוצת פועלים חושפת חדר תת קרקעי שנשמר אטום כאלפיים שנה. על הקירות היו מצוירות דמויות בצבעים עזים ומדהימים. כשהמבט אחז בהן, הדמויות כאילו זזו, עוררו סקרנות, גרמו לצופה להשתוקק לגלות את סודותיהן שהיו כמוסים במשך אלפיים שנה. אבל פתאום, עוד לפני שהצופה הצליח לראות בבירור את פניהן, תנועותיהן, בגדיהן, הן נעלמו,
כאילו לא היו שם אלפיים שנה ועוד דקה אחת: הדקה הארוכה שבה חייכו אליי. פשוט לא היו עוד. פריצת האוויר הצח והאור החזק גרמו לפרסקות לאבד את צבעיהן. לאחר אלפיים שנה הדמויות נמוגו באחת, מלמעלה למטה, כאילו גל הרסני שטף אותן. מוות שני. הפעם סופי.
ירדתי במרוצה במדרגות הסינמטק. הקטע המזעזע של מחיקת הדמויות המשיך להדהד במוחי, כאילו ציפור ענקית התיישבה על ראשי וניקרה אותו, אבל אחרי שבוע, כשכבר חשבתי שהדברים שבו למקומם בשלום, הכתה אותי שוב, כמו ברק משמיים, תמונת החדר
התת קרקעי והדמויות המרשימות שנמחקו מלמעלה למטה והפכו לצבע לבן, חסר משמעות. על כל פנים, לבן הוא תמיד משעמם. (עמ' 8-9).
גם בספר הילדים האהוב על רירי, הכולל טקסט ואיורים, נוצרו דפים לבנים, דהיינו, שעממים, שנועדו למילוי, כאשר הרימה הילדה את הציורים עד לנקודת הדבקתם. התמוטטות משטרו של צ'אושסקו סיפקה לרירי סילביה מנור הבוגרת את ההזדמנות המתאימה לחזור לבוקרשט בתקווה לנכס שוב לעצמה את שש שנות ילדותה האבודות שנמחקו מזכרונה. בבוקרשט ראתה את המצב הנורא של רפואת העיניים שבו היה אשם שלטונו של העריץ והחלה לפעול למען שיפורו. עשרות עוורים חזרו לראות הודות לשיתוף הפעולה בין ישראל לרומניה, היחסים בין הארצות התהדקו וכל זאת הודות לפועלה המבורך של רירי סילביה מנור.
המפעל המקצועי הפך גם את חייה האישיים של הכותבת. היא החלה לתרגם שירים מרומנית וקנתה דירה לא רחוק מבניין ילדותה. בשלב מוקדם זה של הספר, חוזרת רירי סילביה מנור לאחור כדי לספר על משפחתה. אבא עשיר והדור, איש העולם, שהמשיך לשגשג גם עם נפילת הדמוקרטיה, אימא שתלטנית, שלא הבינה את הצורך לכבד את אישיותה של הילדה, ואכפה עליה להיות כמוה. אימא סחטנית רגשית וקרבנית, אביה של האם שגר אתם בבית עד יום מותו ושסבל מהתעמרות חותנו. רירי הילדה שאהבה מאוד את הסבא שלה. הדינמיקה המשפחתית ברורה מאוד תחת עטה של הכותבת, וגם מעניינת. לספר יש ערך רב מבחינת התובנות הפסיכולוגיות שהוא מאיר. איך לשקם עצמו נוכח אם רעילה – שיעור החיים שמעניקה רירי סילביה מנור לקוראיה יקר מפז.
כלוב בבית וכלוב בחוץ: עדות היסטורית ועדות אנושית
הנזקים שגרמה האם לא אם לבת הרגישה, כה שונה ממנה, ניגודה המוחלט, מקבילים, במידה מסוימת, לעוולות שהסב המשטר הקומוניסטי לנתיניו. האם ניסתה למנוע מרירי להיות היא עצמה, אילצה אותה להעמיד פנים, הרסה חלק מחייה וכך עשה המשטר שגרם לאנשים כה רבים לכלוא את טבעם האמיתי. רירי סילביה מנור בנתה עצמה כנגד הדיקטטורה של האם כפי שבנתה עצמה כנגד משטר הטרור של גאורגיו-דז'. לא לכולם היה המזל, כמו לה, להינצל מגלגליו השוחקים.
לא לכולם היה המזל, כמו לה, לא להיפגע מאימי ההיטלריזם. לספר ערך רב בהארת הקונטקסט ההיסטורי ממקור ראשון, והוא מגלה לקהל הרחב פרטים חשובים על התקופה הקודמת לעליית העריץ גאורגיו-דז'. משפחתה של רירי הצליחה לא להיפגע יחסית מהשואה והזמנים הנוראים עברו על רירי הילדה באופן פרדוקסלי די בנעימים, בחיק הטבע, תחת חסותן של משפחות נוצריות נוטות חסד. רירי סילביה מנור מספרת על החיים הכפריים בזהות בדויה מנקודת מבטה של הילדה שהייתה, ותיאוריה מלבבים ואף משובצים בהומור.
רירי סילביה מנור מיטיבה לנתח לאחר מכן את מנגנוני המשטר הקומוניסטי שכפה עליה פיצול אישיות מעיק, רירי א ורירי ב, האחת מעמידה פנים של חסידה צייתנית והשנייה מייחלת לרגע בו תוכל לעזוב את המדינה. סבלות היהודים שביקשו היתר עליה לארץ, הווי הסטודנטים שנאלצו לספוג תעמולה בלי סוף, הדברים מקבלים משמעות מוחשית, מובנים בבהירות, למי שלא מכירים את רומניה ולא מצוים בהיסטוריה.
העליה לארץ זרה ללא ידיעת השפה ואותיותיה, הצריף בקרית חיים, ההתקדמות, רירי סילביה מנור מקבלת הכול באהבה, בהכרת תודה, מתמודדה עם הקשיים, כמו שעשתה תמיד, באופן מעורר הערצה, עולה לגדולה, עושה חיל כרופאת עיניים מצטיינת ואנושית, חולה נכנס אליה כמספר בתור ויוצא ממנה אדם שקיבל יחס אישי. כפי שהדגישה רירי סילביה מנור בראיון שנתנה לנילי ליבוביץ ברדיו קול הכינרת, כרופאה ידעה להיכנס לעורו של החולה כמו שכסופרת היא יודעת להיכנס לעורן של דמויותיה (ניתן לשמוע את הראיון המרגש בקישור הנמצא בפייסבוק של הספר, הקלידו: להתראות פליני - רומן מאת רירי סילביה מנור).
משום אילוצי החיים ברומניה הקומוניסטית, רירי סילביה מנור החליטה ללמוד רפואה בעוד שמגיל צעיר נמשכה במיוחד לאמנות וספרות, אך, במרוצת הזמן, כפילות כפויה זו הסתברה כמבורכת. חייה של הכותבת רצופים צירופי מקרים מפתיעים, שזורים בגורל מרתק של דמויות אחרות - כל זה מתואר בספרה, והמסכת הארוגה היטב הביאה אותה לעיסוק משמעותי גם בספרות. תחום המדע ותחום האמנות, שעל נקודות ההשקה ביניהם עומדת רירי סילביה מנור בספרה, מזינים את חייה בהרמוניה. בסופו של דבר, רופאת העיניים ידעה להפיק את המירב משני התחומים ויצאה נשכרת.
נקודות שיא מכוננות
בגילוי לב אמיץ ונחוץ חושפת רירי סילביה מנור בספרה "להתראות פליני" את חייה הפרטיים, נישואים, גירושים ומה שאחריהם, והדברים מרתקים, מרגשים, מלמדים, מתגמלים. הקורא הולך מהפתעה להפתעה, מסוחרר מכל צירופי המקרים, מההצטלבויות ומהפגישות, האקראיות והמתוכננות.
הספר בנוי סביב מספר נקודות שיא מכוננות שביניהן זריקת ספריה האהובים של רירי הילדה לפח הזבל של בניין מגוריה, עונש אכזרי ולא מידתי שהענישה אותה אם אטומה על איחור בהחזרת תמונה לבעלתה. נקודת שיא נוספת, לאחר שנים, קשורה גם היא לאישיותה האנוכית של האם. כשרירי מודיעה לה שהחליטה להתגרש, תגובתה של האם מצדיקה בהחלט את התפרצות הזעם של הבת.
שנה לאחר מכן, התפרצות בכי נוספת במכונית של אדם זר, כמעט בן שישים, נראה מבוגר מגילו, שהרגיש שהחמיץ את חייו. "איך את מתמודדת עם כל כך הרבה הצלחה בחיים?" שאל את רירי והיא פתאום לא ראתה יותר את נקודות האור כי אם רק את הצללים, החורים השחורים. אך למחרת, בלונדון, כשנתקלה רירי במקרה בבניין תיאטרון שבו הוצג "השחף" של צ'כוב, זכתה במתנה שהקימה אותה על רגליה. צ'כוב תמיד היה שם בשבילה וגם פליני חש לסייע.
לתשומת לב הוצאת פרדס
לרירי סילביה מנור הגיעה עריכה מוקפדת ואיכותית של ספרה אך לא הוענק לה, לטעמי, שירות ראוי. הספר יוצא לשוק כיהלום גולמי למחצה, המלוטש רק בחלקו. שני השלישים הראשונים של הספר לא ערוכים כהלכה, השליש האמצעי במיוחד. לאן נעלמה העריכה? קריאת טיוטא פוגמת קשות בהנאה. השליש האחרון של הספר מפתיע מאוד משום השיפור הפתאומי בכתיבה אך בשורה הסופית, ההוצאה פרסמה מוצר בלתי מוגמר שרמתו אינה אחידה, וחבל.
לסיום
ספרה של רירי סילביה מנור, שפורסם ברומנית ובעברית, הפך ברומניה לרב מכר. גם בישראל הוא מעורר עניין רב, שפע תגובות וסקירות. ולא בכדי. מומלץ בחום לקרוא את האוטוביוגרפיה, לקחת דוגמה ולשאוב עידוד, לזכות ולהכיר את האדם מאחוריה, רירי סילביה מנור, אישה מעוררת השראה ופורצת דרך, אוהבת חיים ואדם, צעירה בת 85.
קריאת הספר היא חוויה אנושית מעצימה, הפורטת על הרמה הרגשית והשכלית כאחת, המעוררת מחשבות עמוקות על מובן החיים ועל אופן צליחתם הנכון, המוצלח, עונה על הסוגיה מהי באמת הצלחה. אוטוביוגרפיה שהיא מדריך לחיים טובים ואותנטיים: להיות מי שאנחנו באמת, "לחיות את עצמנו". במאבק על זכות בסיסית זו עמדה ועומדת רירי סילביה מנור בגבורה והקורא לומד מנסיונה.
ב-9 למרץ שנה זו, בגיל 85, הפסיקה פרופסור רירי סילביה מנור, בעל כורחה, את עבודתה כרופאת עיניים כדי לא לסכן את עצמה בזמנים אלה של מגיפה. בהצלחה רבה בספרים הבאים ועד מאה ועשרים!
תאריך הכנסה לאתר 09/09/2020
"להתראות פליני" הוא רומן אוטוביוגרפי עוצמתי ומרגש שבו רירי סילביה מנור מתארת בגוף ראשון חוויות מחייה והתמודדות עם משטר קומוניסטי דיקטטורי, ובית עם אם מרעילה וכפייתית – צירוף הרסני לנפש בתקופת הילדות וההתבגרות. רירי חוותה חינוך קפדני ואלים שלווה בסטירות לחי, עונשים וחשה תחושום אשמה על לא עוול... המשך הביקורת
"להתראות פליני" הוא רומן אוטוביוגרפי עוצמתי ומרגש שבו רירי סילביה מנור מתארת בגוף ראשון חוויות מחייה והתמודדות עם משטר קומוניסטי דיקטטורי, ובית עם אם מרעילה וכפייתית – צירוף הרסני לנפש בתקופת הילדות וההתבגרות. רירי חוותה חינוך קפדני ואלים שלווה בסטירות לחי, עונשים וחשה תחושום אשמה על לא עוול בכפה.
בגיל המעבר רירי התמודדה גם עם משבר בנישואין.
"אני שייכת לגזע הלוחם, אני בריאה, יצור צעיר בחורשה, ואני אתרומם מכל הכאב הזה"
(עמוד 323).
אמירה חשובה של פדריקו פליני הובילה את רירי לכתוב את הרומן בבגרותה:
"הילדות? לוקח לנו עשרים שנה כדי ללמוד הכל, ואנו ממשיכים את שארית חיינו בניסיון להשתחרר מדברים שנחשבים לאסורים, מדעות קדומות, מחוקים קולקטיביים, מרעיונות שהוחדרו בנו... אנו זקוקים למחצית השנייה של חיינו כדי לתקן" (עמוד 10).
הרומן נפתח בביקור של רירי סילביה מנור בבית ילדותה בבוקרשט, וחזרה לזיכרונות שמלפני עשרות שנים, לאחר ששני הוריה עזבו את העולם, ובהשפעת האמירה של פליני.
"ב- 1961 כשהוריי עזבו את רומניה, הדירה נמכרה לרופא, אבל הוא לא רכש גם את כל מה שהתרחש שם", "מי שגרם לי לרצות כל כך לחזור לבוקרשט היה פדריקו פליני" (עמוד 8).
בשנת 2002 רירי רכשה דירה בבוקרשט בסמוך לדירת ילדותה, והחלה לטוס בין שתי דירותיה – האחת בתל-אביב והשנייה בבוקרשט, במסגרת תוכנית סיוע שלה כרופאת עיניים בעלת שם עולמי לרופאי עיניים ברומניה.
רירי, בת יחידה, נולדה בשנת 1935 שנה לאחר נישואי הוריה.
אביה היה איש עשיר, בבית היתה משרתת-מטפלת בשם גרגרינה, והבית נשלט על ידי אמא שתלטנית וכפייתית - אמא "מרעילה" עם סממנים של חולי נפשי.
"בעיר אבא היה תמיד מלך. אבל ברגע שהיה נכנס הביתה הפך למלך מודח" (עמוד 21).
האב אהב את האם והם בילו בתיאטרון, מסעדה ומרוצי סוסים.
ללה, האם של רירי, מנעה מרירי כבר בגיל צעיר מאוד כל מפגש עם בנים מחשש שיורע לה, והיא למדה בבית ספר לבנות תחת פיקוח מחמיר של המטפלת בדרך לבית הספר ובחזרה הביתה. בגיל תשע: "אסור לך לשחק קלאס עם הבנים", בגיל שש עשרה: "אסור היה לי ללכת למסיבות, כי לשם הרי הגיעו בנים" (עמוד 25), בגיל שמונה עשרה: "גם בגיל זה, בדיוק כמו אז ששיחקתי קלאס, בעיני אמי היו הבנים רעים יותר מאויב מעמד הפועלים אצל הקומוניסטים! וכמובן, נאסר עליי שיהיה לי חבר" (עמוד 174).
האיסורים וההגבלות הפכו את רירי לילדה בודדה ועצובה. "בחדרי נמצאים רק אני והמון חבריי, הספרים" (עמוד 38).
רירי השתחררה מהלחץ של האם רק כאשר התחתנה ב- 13 בינואר 1957, אבל הזוג הצעיר נאלצו להתגורר בבית הוריה של רירי.
האם של רירי, שהתייתמה מאם בגיל שמונה עשרה ולא עבדה אף פעם, אהבה את רירי בדרכה שלה, ועודדה את רירי ללמוד ולהצליח בקריירה מקצועית.
"תלמדי, שיהיה לך כסף משלך, שלא תהיי תלויה בבעל" (עמוד 37).
"היא הייתה אמא שלי. זרה לי לחלוטין, אבל אהבתי אותה" (עמוד 130) – אהבת בת למרות הצעקות, הסטירות וההגבלות מצד האם.
רירי מתארת בספר טראומות ילדות שנצרבו לנצח בתוך נפשה, כולל סבל החלפת מטפלות בתדירות גבוהה. בהיותה כבר אם לשני ילדים, הצליחה רירי לאמץ לעצמה אם חדשה ותומכת בישראל - סיפור מיוחד ומרגש .
קרול אברפלד, אביה של רירי, עבר טלטלות בחייו, התעשר בעסקים בגרמניה וחזר לרומניה איש עשיר. אין מידע על עסקיו. אחותו המצטיינת נפטרה בגיל צעיר, והיה לו אח רופא שהצליח, ואח צעיר שהתנצר והצליח בתחום הציור והשירה – סיפור משפחתי מיוחד ומרתק.
פיקה, סבא של רירי (אביה של האם), שהתגורר בביתם, ליווה את רירי בילדותה והיווה דמות משמעותית מאוד בחייה עם הסיפורים על עבר מפואר בעיר קראיובה, עד למותה של סבתא רשלה משחפת בגיל ארבעים. "הייתי רוצה שסבא יהיה מלך בארמון, הייתי רוצה שכולם ישתחוו לפניו" (עמוד 34).
לאווירה המשפחתית הקשה הצטרפה טראומה פוליטית, תקופת הנאציזם והצטרפות רומניה למדינות התומכות בהיטלר, וגירוש המוני יהודים מבתיהם החל משנת 1941.
רירי ומשפחתה עזבו את דירתם בבוקרשט שהופצצה מהאוויר, ועברו להתגורר בכפר בודה עם סבתא פרידה – אימו של אביה, שחוותה טראומות קשות בחייה והיתה אישה מרירה.
המשפחה עברה את השואה ללא פגע, רירי נהנתה מחיי הכפר, ויש בספר רק רמז ללא פירוט על היוזמה שהצילה את המשפחה מזוועות השואה...
לאחר סיום המלחמה גורש המלך הרומני (אביב 1947), והקומוניזם השתלט על רומניה, והביא למהפיכה בכל התחומים, ובעיקר בפוליטיקה, חינוך ובכלכלה.
"הרפורמות במערכת החינוך גרמה לחיסול כל בתי הספר הפרטיים ברומניה" (עמוד 124).
"בבחירות תמיד ניצחה מפלגת הפועלים הרומנים (המפלגה הקומוניסטית) עם רוב של 99 אחוז" (עמוד 136). מתנגדי השלטון - "אויבי המשטר" נרדפו ונכלאו.
שלטון הקומוניזם שהושלט על רומניה על ידי ברית המועצות כלל פולחן אישיות למנהיג סטלין ולמנהיג הרומני גאורגיו-דז', ושנאה כלפי החברה המערבית הקפיטליסטית, כאשר רומניה הפכה לבית סוהר סגור ומסוגר, אין יוצא ואין בא.
אנשים חיו במצוקה כלכלית, מספר משפחות חלקו דירה אחת, והתורים למעט אוכל שחולק עם תלושים היו ארוכים ומתישים.
"מיום ליום נעשה קשה יותר להשיג מוצרי מזון" (עמוד 144).
נִיקוֹלַאֶה צַ'אוּשֶׁסְקוּ עלה לשלטון לאחר מותו של גאורגיו-דז' (שנת 1965), והוא היה המנהיג הקומוניסטי השני והאחרון, והוצא להורג ביחד עם אשתו בשנת 1989.
רירי אהבה מאוד ספרות ושירה, אבל המציאות הובילה אותה אל לימודי הרפואה, כאשר היא מתארת בלעג את לימודי הרפואה ברומניה הקומוניסטית. רירי לא וויתרה על הספרות ועל השירה שליוו אותה לאורך כל חייה.
מדעי הרוח התרוקנו מתוכן תחת השלטון הקומוניסטי. "מכיוון שלא שירתו את התעמולה, סילק השלטון הקומוניסטי מחומר הלימוד של כל הפקולטות למדעי הרוח את הסופרים ואת הוגי הדעות החשובים ביותר" (עמוד 171).
התרבות והחינוך שירתו את תעמולת המשטר הקומוניסטי.
רירי הרופאה בהיריון מתקדם ומטאו(טיטל)המהנדס הצליחו לקבל אישור יציאה והיגרו לישראל ב- 12 בפברואר 1960. ההתאקלמות בישראל היתה קשה בגלל שפה חדשה, עוני ועבודה קשה, אבל המוטיבציה הובילה להצלחה בקריירה המקצועית אבל למשבר בנישואים.
רירי מתארת בכל תחנה במסע חייה חוויות מרתקות ומעשירות, חלקן מצחיקות וחלקן עצובות, ופרק מרגש מוקדש למאבק הקשה לקבלת אישור הגירה לישראל.
יש בספר תובנות חשובות בתחום הפוליטי, הספרותי וגם על מהות עבודתו של הרופא, והקושי באיבחון רפואי. "רפואה ברמה גבוהה היא גם פילוסופיה..." (עמוד 275).
הספר כתוב בשפה יפה ושנונה המתובלת בהומור ציני, מה שהופך את הספר למהנה מאוד.
"האושר הוא אגרטל חרסינה יקר בידו של חולה פרקינסון" (עמוד 324).
תאריך הכנסה לאתר 21/08/2020
ספר זה עוסק בזכרונותיה של המחברת רירי סילביה מנור. רירי סילביה מנור עלתה עם הוריה לארץ ב1961 הספר נפתח בהגעתה של רירי אל רומניה כרופאה בכירה לאחר נפילת הרודן.
החזרה של רירי אל ארץ מולדתה מעוררת בה את זכרונותיה מעברה.
זהו מומאר הכתוב בשפה עשירה בפרוזה לירית לעיתים.
רירי גדלה... המשך הביקורת
ספר זה עוסק בזכרונותיה של המחברת רירי סילביה מנור. רירי סילביה מנור עלתה עם הוריה לארץ ב1961 הספר נפתח בהגעתה של רירי אל רומניה כרופאה בכירה לאחר נפילת הרודן.
החזרה של רירי אל ארץ מולדתה מעוררת בה את זכרונותיה מעברה.
זהו מומאר הכתוב בשפה עשירה בפרוזה לירית לעיתים.
רירי גדלה בבית בו אמה וסבה פיקה מצד אימה חי עמם ואביה. הם אינם אנשים דתיים. לאם חשוב מאוד מה יגידו השכנים מה יגידו כל אלה שמסביבה.
היחסים בין האם לשאר בני המשפחה מוזרים. האם מחפשת תמיד להראות חשלה, תלויה, היא מנסה שרירי תהיה מה שהיא רוצה, שתהא כמו כד או עציץ בו האם תיצוק את התוכן.
האב שהוא דמות חזקה מחוץ לכותלי הבית, מאבד מעוצמתו בתוך כותלי הבית.
האם כל הזמן מספרת על עיר מולדתה קראיובה, גם שנים רבות אחר כך.
על רירי נאסר לבלות או להשהות בחבר בנים. האם לא מרשה לה להזמין בנים למסיבות או ללכת לאירועים שבהם נמצאים בנים.
רירי מוצאת את עצמה לא פעם משותקת כשהיא בחברת בנים.
רירי בוחרת ללמוד רפואה (מקצוע מדעי) ולא ספרות או משהו דומה בשל העובדה שבאוניברסיטה המרצים בספרות מלמדים את הקומוניזם. אך לתמהונה גם ברפואה ישנם חלק פרופסורים שקיבלו את התואר בשל שייכות פוליטית.
היא נישאת בהמשך לטיטל.
בשנת 1958 הם מגישים בקשה לעלות לארץ
בשנת 1960 הם עוזבים את רומניה והם עולים לארץ.
לימים היא סוגרת מעגלים.
הספר כתוב בכנות מכמירה: "אני כותבת כמו שהרגשתי ולא מה שהיה יפה שארגיש. אולי זה גם היתרון של גילי.
האמת הלא מביימת היא פעמים רבות מדי.. "
"אולי כל אלה נתנו לי את כוחותיי היום? לדעת שכמעט תמיד יש סיכוי גם בזבל. להרדים את עצמי ולראות הרבה יותר יופי מזה שיכול להיות במציאות?"
" האושר הוא אגרטל חרסינה יקר בידו של חולה פרקינסון"
הספר בנוי מפלאשבקים בן המציאות לבין עברה של רירי. נהניתי מאוד לקרוא. הספר כתוב בשפה עשירה ציורית, פרוזה שהיא לירית.
תודה
תאריך הכנסה לאתר 12/07/2020
ספר אישי רגשי של רירי סילביה מנור, רומן הזורם לאט וברגישות בנתיבי הזמן והמקום, החל מילדותה. מקומות בהם עברו חייה, האנשים שסביבה במעגל הקרוב ובמעגלים הרחוקים יותר, שפות ותרבויות.
362 עמודים בספר, לא מעט ביחס לסיפור אישי, לא הרבה ביחס לכל היקף החיים של האדם. איך סוקרים ומסכמים ספר כזה בתמצית... המשך הביקורת
ספר אישי רגשי של רירי סילביה מנור, רומן הזורם לאט וברגישות בנתיבי הזמן והמקום, החל מילדותה. מקומות בהם עברו חייה, האנשים שסביבה במעגל הקרוב ובמעגלים הרחוקים יותר, שפות ותרבויות.
362 עמודים בספר, לא מעט ביחס לסיפור אישי, לא הרבה ביחס לכל היקף החיים של האדם. איך סוקרים ומסכמים ספר כזה בתמצית שבתמצית? ספר שנקרא בלא אפשרות להפסיד אף מילה או משפט, ספר חיים שלמים ומלאים של אדם שראה הרבה, חווה הרבה, התבונן ויצר ללא לאות, באמפטיה ובאהבה.
מנור כותבת את ספרה מההווה ומנתבת בין התקופות ובין האירועים. שפתה היפה קולחת, תיאוריה אוהבים ומלטפים (גם אם הם קשים), זיכרונותיה עוטפים בצבעים ובריחות.
ילידת רומניה היא, סרט ישו של פליני מעורר בה זכרונות ורצונות לחזור ולראות את העבר, עד כמה שניתן לעשות זאת. היא פרופסור לרפואה ששמה הולך לפניה ומנקודה זאת נולדה החבירה לרומניה אליה הגיעה במסגרת תפקידה ומקצועה. מכאן ואילך רשת הזיכרונות והחיבורים מתרקמת ומסתעפת. מדהים כמה היא זוכרת: מקומות, אירועים, תאריכים, אנשים ושמות!
דמותה המיוחדת והמורכבת של אמה נוכחת בעוצמה רבה בחיי הילדה רירי ובהמשך חייה. אחיזת האם איתנה וכובלת – פיסית ורגשים. האחיזה ממנכרת אותה מחי חברה וגורמת לה להיות שונה וחריגה. גם בשנות התבגרותה. רירי נלחמת לעצמאותה, אבל גם צייתנית ונכנעת. אביה הסר למרות אשתו ומעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה. סבה האהוב פיקה (אבי אמה) מהווה עבורה קרן אור ומקור חום מבורך. האומנת הרומניה גרגינה מבצעת את תפקידי השמירה שלה על רירי במצוות האם, אבל גם מאזנת עבורה את העולם המציאותי שמחוץ לזרועות האוחזות חזק של האם. חולשתה הגדולה של אמא, אומרת מנור, הייתה שהיא לא שמה לב לדברים של כאן כי הייתה שם, כל הזמן שם. והשם הוא עיר הולדתה. ועוד אומרת מנור: "ידעתי שאמא אוהבת אותי, אבל כל מה שחפצתי (בחזרתה הביתה מבחוץ) היה להגיע כמה שיותר מהר לחדרי ולסגור את הדלת אחרי .."
רירי קוראת, כל עולמה קריאה ומתחילה לכתוב שירים. פיקה, הסבא האהוב, היה הראשון שזכה לקבל שיר שכתבה נכדתו, השיר הראשון שכתבה, כמתנת יום הולדת מרגשת.
וביום הולדת שלה? אסור לה להזמין בנים |(שיש להתנתק מהם תמיד ולא להיות בקרבתם!) ולכן גם הבנות לא באו וחברות ממש טובות לא היו כי האם הרחיקה. הגיעו מבוגרים וזקנים, החגיגה הייתה יפה ועליזה – מתנות ועוגה עם נרות וכשרירי כבתה את הנרות "הרגשתי שגם אני נר כבוי".
זאת ההתחלה וזה המצע בו צמחה וגדלה הילדה רירי. קשים עד מאוד לקריאה אירועי ילדות. למשל, בהיותה בת 11 חוברות וספרים שהיו כל חייה וכל חבריה ומהות חייה נזרקו לפח המשרפה כעונש למעשה פעוט של שמירת תמונתה של הרקדנית (שעל כריכת הספר) לשעות ספורות = מעשה ש"בייש" את האם בעיני שכנתה. כעבור כשבעים שנה רירי שבה לסיפור ונעזרת בחיפושי גוגל לאישוש זיכרונותיה. זאת דוגמא למשטר חייה, לדרך העלאת זיכרונותיה ולאופן כתיבתה של הסופרת.
אבל היו גם סיפורים עליזים, אירועים משמחים. רירי ילדה אופטימית, חיובית. היא כנועה, אבל נפשה עצמאית ומחפשת את דרכה בתוך "הכלוב". היא רואה, מסתכלת סביבה, מבינה בדרכה. אבל כמה רב המצב בו: "היא הייתה אמא שלי, זרה לי לחלוטין, אבל אהבתי אותה, קיוויתי שביום מן הימים אוכל לדבר איתה ואוכל להגיד "אני" והיא לא תצעק עליי ולא תסטור לי. מרוב שנזהרתי מתגובותיה המוגזמות, למדתי אולי להיזהר מעצמי, מתעוזת מחשבותיי. .... רציתי להיות ככל הילדים בני גילי....". מנור מספרת את קורותיה באיטיות ובתיאורים מרתקים המקימים את כל העבר לתחייה.
משפחה גדולה ונרחבת היא משפחתה של רירי, נרחבת ומורכבת. רירי מגלה ענפים והסתעפויות, את קשריהם הפנימיים ואת קשריהם החיצוניים, את האהבות והכעסים, את החידות ואת הסודות. הכל בנועם רב, בסקרנות עצומה ובאהבה אין סופית. תחילת סיפורה הוא בילדותה המאושרת מלאת חידות ותגליות, דרך תקופות קשות של מלחמה ושל פליטות, של החיים במשטר הקומוניסטי הנוקשה, של העלייה לישראל, המשפחה והקריירה ועד ימינו אלה – מילדה קטנה עד סבתא כבת שמונים. בקצב איטי וקסום עובר הקורא, יד ביד עם רירי, את גדילתה, התבגרותה, את התגבשותה ואת בגרותה – עד היום.
הכתיבה מקסימה, הזרימה בין הזמנים ובין האירועים מזגזגת בסגנון חינני כשלאירועים מתקופות שונות יש מיד המשך מעודכן ומעדכן מזמנים הרבה יותר מאוחרים, מבט מפוכח ומושכל אל העבר – עדכון מצב, מעין פתרון חידה. כמה היינו רוצים בזמן אמת להציץ אל אותו האדם או אותו האירוע בעוד עשרות שנים! רירי סילביה מנור מאפשרת זאת, באלגנטיות ובסגנונה הפיוטי המיוחד.
יחס מיוחד מוקדש למעברים. מעבר השלטון והמשטר: רומניה מלפני המלחמה, הכיבוש הנאצי ברומניה, כניסת השלטון הקומוניסטי – כל זה עובר על רירי הרגישה ומנפץ ערכים (כמו "לא לשקר"), מלמד בגרות של הליכה על חבל דק ובין הטיפות. אחד בבית ואחר ברחוב, שתיקות כי גם לקירות יש אוזניים ועוד. המשטר הקומוניסטי בו חיה מנור את שנות ההתבגרות ואת שנות צעירותה מתואר באופן חד, במלוא עירומה ואכזריותו. "אני תיארתי את העובדות – אומרת מנור – כי היום הן נשכחו, נשללו. הן בלתי נתפשות. ובכל זאת, מדובר בעצם חייהכם של אנשים, קורבנות ההיסטוריה".
סיפור אוטוביוגרפי, משפחתי, שאהבתי לקרוא. פתיחותה של רירי סילביה מנור לספר על משפחתה, על תולדותיה, בשפתה היפה והאוהבת – היה לי עונג בקריאתו.
ממליצה מאוד על הספר – הוא מקסים, מרגש, מלמד ונוגע!
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|