זהו רומן מיוחד מאוד הכתוב בגוף ראשון, אוטוביוגרפיה שהיא מחוץ לקופסה ומגלמת ספרות ייחודית. זהו ספר מלא ברגשות ובתיאורים, ספר הלוחש את המילים הנכונות. מתאר סיטואציות בדיוק מלא, ומעניק חווית קריאה יוצאת דופן.
  אם ובתה הן גיבורות האוטוביוגרפיה הזאת, ובמיוחד רירי, המתארת לנו ילדות ברומניה הקומוניסטית, יחסי אם ובת ועלייה לישראל. למעשה, זהו סיפורה של רופאת עיניים (מיוחדת מאוד ועטורת פרסים), וכותבת מוכשרת (משוררת, מתרגמת וסופרת), הנעה בין ההווה לבין ילדותה ברומניה ולעבר מחשבות על העתיד. אוטוביוגרפיה הכתובה היטב, המציגה את התפר הזה שבין העבר להווה, בין הילדות לבגרות ובין מי שאת, לילדה שהיית. רירי סיליביה מנור משתמשת כאן בעברית ייחודית לה, המלאה בפשטות ובקסם, המתובלת בילדותה וגם בצ'כוב ובפליני.
  אנו נתוודע לרחוב קלייה ויקטוריה 128א', קומה ד', דירה 24. ילדה שגדלה כאשר מסביבה ספרים וחוברות. "הזמן היה צריך להעניק איזו חנינה לכל הפצעים מן העבר אשר פועמים בתוכי (עמ' 8)." הוריה, על אף שכבר נפטרו, הן עדיין דמויות נוכחות בחייה. כילדה שהגיעה ממשפחה חסרת סודות, הרגישה תמיד את העבר על ההווה, והוא תמיד נוכח כזיכרון קיים. קראיובה, עיר ילדותה, נמצאת בחייה גם היום, כשהיא פרופסור לרפואת עיניים, ולא מצליחה להשתחרר גם מזיכרונות אסורים. היא מנסה לתקן כל הזמן. ובשנת 1960 היא עזבה את רומניה, ניתקה את עצמה מהתרבות ומהספרות של מקום ילדותה. בסיטואציה אחרת בחיים, זו הפותחת את הספר, ד"ר מיכאי פופ יוצר עמה קשר ומבקש ממנה סיוע בהעברת מכשירי ניתוח לבתי חולים ברומניה. גם ככה היא התלבטה באותו זמן אם לנסוע לבוקרשט, וזה גמל בה את ההחלטה כן לעשות זאת.
  בפברואר 1990 נחתה ברומניה. שאריות שלטון צ'אוסקו עדיין נמצאים באוויר. פתאום הבינה שהיא נדרשת להסתובב סביב זנב עברה, והיא קולטת הרבה ייאוש באוויר. היא הגיעה כתיירת וגם בגלל אהבתה לפליני, אך הבינה שהביקור הזה, ואלה שיגיעו אחריו, טומנים בהם הרבה מעבר. אולי אף מצפים ממנה להציל חלק מרפואת העיניים ברומניה. ולמעשה, השינויים שביצעה בתחום הנוירו-אופתלמולוגיה ברפואת עיניים, יצרה קידמה והקשבה למטופלים, במקום בו הרפואה נעצרה. יחד עם זאת, הדבר גרם לה לשינויים בהתייחסותה האישית למדינה בה גדלה. ולמעשה, הדברים החלו להיראות אחרת עם השנים, ובמיוחד אצלה. נוצר בה שינוי כל כך עמוק עד כדי כך שהיא חזרה לכתוב ספרות רומנית וחזרה להתחבר לשפה.
  "הייתי יכול להיות עד ראייה נוח רק בתנאי שאדמיין (עמ' 18)", אמר פדריקו פליני, ואצל רירי סילביה מנור, העבר הלא מדומיין הזה בהחלט מתנגש עם ההווה. היא זוכרת דירה מרווחת ויחד עם זאת, אימה ששלטה בה. סבה גר בדירה עמם והיה מומחה לדגנים, ותמיד אחז ספר בידו וממנו למדה את אהבת הקריאה והכתיבה. הארוחות היו נדבך חשוב בביתם, ואביה היה "מלך" מחוץ לבית, בעוד אמה הייתה "מלכת" הבית.
  זוהי ילדה שאהבה כל שנה לחגוג יום הולדת, וקיבלה כל שנה שתי עוגות מיוחדות. אמה אהבה אותה ללא גבולות, והן היו שונות מאוד אחת מהשנייה. בת שרוצה לחמוק למחוזות אחרים, בעוד אמה רוצה שתכה בשורשיה ברומניה. רירי הייתה ילדה מורכבת, במשפחה מורכבת, אך הדבר יצר בה תעצומות נפש וכוח בלתי נדלה.
  כאמור, מדובר בספר הכתוב בצורה מקסימה, האורג את העבר בהווה בצורה מרתקת. רירי סילביה מנור מספרת לנו על ילדותה, על הבחירות שהיא ביצעה בחייה, על צל העבר ואור ההווה, על העלייה לארץ ועל אימא מיוחדת במינה. זהו סיפור בעיקר על גדילה עצמית, מילדות שלאחר מלחמת העולם השנייה, ברומניה של צ'אושסקו וזו שאחריה, ויש בו הרבה מן החיים עצמם.
  זהו ספר המתעסק ברבדים הקטנים של החיים, ארוג בטקסט מיוחד המעמיד כל מילה במקומה, בספר אוטוביוגרפיה שהוא הרבה יותר מזה. ודווקא בגלל שהוא יוצא מאזור הנוחות, ומציג עדות חיים הפורטת על הנימים הדקים ביותר, ואישה הנעה בין עולם הרפואה לעולם הרוח. הצלחה לא נמדדת בכסף, היא נמדדת בנשמה שלך. מה שאת עושה למען עצמך ולמען הסביבה. ספר העוסק בשכל מלבד הרגש, כתיבת החיים עצמם, כפי שהם, עם כל מה שלומדים מהם לאורך הדרך. מה נכון לקחת ומה נכון להשאיר בצד. ספר המאיר על ההווה, ועל המהות של להיות את, עצמך. 

לא, זאת לא מסה על סרטיו של במאי הקולנוע המיתולוגי, פרדריקו פליני, זוהי אוטוביוגרפיה של רופאת עיניים (עטורת פרסים) וכותבת (משוררת, מתרגמת וסופרת), פרופסור רירי סילביה מנור, הנעה בין שתי ארצות, רומניה וישראל, ישראל ורומניה. רירי סילביה מנור חזרה אל רומניה, ארץ הולדתה, אחרי שלושים שנה ומיהרה להביט בפח האשפה בחצר הבניין בו גרה כילדה. הזבל הניב יהלומים – מוטיב חוזר וחשוב בספרה ובחייה (וגם מיתוס אוניברסלי בתרבויות רבות).
פליני מוזכר בשמו בתחילת הספר ובסופו וכך כותבת רירי סילביה מנור בעמודים הראשונים:
"לפני חודש צפיתי בסינמטק תל אביב בסרט רומא, סרט שכבר ראיתי בעבר. היה שם קטע שבו קבוצת פועלים חושפת חדר תת קרקעי שנשמר אטום כאלפיים שנה. על הקירות היו מצוירות דמויות בצבעים עזים ומדהימים. כשהמבט אחז בהן, הדמויות כאילו זזו, עוררו סקרנות, גרמו לצופה להשתוקק לגלות את סודותיהן שהיו כמוסים במשך אלפיים שנה. אבל פתאום, עוד לפני שהצופה הצליח לראות בבירור את פניהן, תנועותיהן, בגדיהן, הן נעלמו,
כאילו לא היו שם אלפיים שנה ועוד דקה אחת: הדקה הארוכה שבה חייכו אליי. פשוט לא היו עוד. פריצת האוויר הצח והאור החזק גרמו לפרסקות לאבד את צבעיהן. לאחר אלפיים שנה הדמויות נמוגו באחת, מלמעלה למטה, כאילו גל הרסני שטף אותן. מוות שני. הפעם סופי.
ירדתי במרוצה במדרגות הסינמטק. הקטע המזעזע של מחיקת הדמויות המשיך להדהד במוחי, כאילו ציפור ענקית התיישבה על ראשי וניקרה אותו, אבל אחרי שבוע, כשכבר חשבתי שהדברים שבו למקומם בשלום, הכתה אותי שוב, כמו ברק משמיים, תמונת החדר
התת קרקעי והדמויות המרשימות שנמחקו מלמעלה למטה והפכו לצבע לבן, חסר משמעות. על כל פנים, לבן הוא תמיד משעמם. (עמ' 8-9).
גם בספר הילדים האהוב על רירי, הכולל טקסט ואיורים, נוצרו דפים לבנים, דהיינו, שעממים, שנועדו למילוי, כאשר הרימה הילדה את הציורים עד לנקודת הדבקתם. התמוטטות משטרו של צ'אושסקו סיפקה לרירי סילביה מנור הבוגרת את ההזדמנות המתאימה לחזור לבוקרשט בתקווה לנכס שוב לעצמה את שש שנות ילדותה האבודות שנמחקו מזכרונה. בבוקרשט ראתה את המצב הנורא של רפואת העיניים שבו היה אשם שלטונו של העריץ והחלה לפעול למען שיפורו. עשרות עוורים חזרו לראות הודות לשיתוף הפעולה בין ישראל לרומניה, היחסים בין הארצות התהדקו וכל זאת הודות לפועלה המבורך של רירי סילביה מנור.
המפעל המקצועי הפך גם את חייה האישיים של הכותבת. היא החלה לתרגם שירים מרומנית וקנתה דירה לא רחוק מבניין ילדותה. בשלב מוקדם זה של הספר, חוזרת רירי סילביה מנור לאחור כדי לספר על משפחתה. אבא עשיר והדור, איש העולם, שהמשיך לשגשג גם עם נפילת הדמוקרטיה, אימא שתלטנית, שלא הבינה את הצורך לכבד את אישיותה של הילדה, ואכפה עליה להיות כמוה. אימא סחטנית רגשית וקרבנית, אביה של האם שגר אתם בבית עד יום מותו ושסבל מהתעמרות חותנו. רירי הילדה שאהבה מאוד את הסבא שלה. הדינמיקה המשפחתית ברורה מאוד תחת עטה של הכותבת, וגם מעניינת. לספר יש ערך רב מבחינת התובנות הפסיכולוגיות שהוא מאיר. איך לשקם עצמו נוכח אם רעילה – שיעור החיים שמעניקה רירי סילביה מנור לקוראיה יקר מפז.
כלוב בבית וכלוב בחוץ: עדות היסטורית ועדות אנושית
הנזקים שגרמה האם לא אם לבת הרגישה, כה שונה ממנה, ניגודה המוחלט, מקבילים, במידה מסוימת, לעוולות שהסב המשטר הקומוניסטי לנתיניו. האם ניסתה למנוע מרירי להיות היא עצמה, אילצה אותה להעמיד פנים, הרסה חלק מחייה וכך עשה המשטר שגרם לאנשים כה רבים לכלוא את טבעם האמיתי. רירי סילביה מנור בנתה עצמה כנגד הדיקטטורה של האם כפי שבנתה עצמה כנגד משטר הטרור של גאורגיו-דז'. לא לכולם היה המזל, כמו לה, להינצל מגלגליו השוחקים. 
לא לכולם היה המזל, כמו לה, לא להיפגע מאימי ההיטלריזם. לספר ערך רב בהארת הקונטקסט ההיסטורי ממקור ראשון, והוא מגלה לקהל הרחב פרטים חשובים על התקופה הקודמת לעליית העריץ גאורגיו-דז'. משפחתה של רירי הצליחה לא להיפגע יחסית מהשואה והזמנים הנוראים עברו על רירי הילדה באופן פרדוקסלי די בנעימים, בחיק הטבע, תחת חסותן של משפחות נוצריות נוטות חסד. רירי סילביה מנור מספרת על החיים הכפריים בזהות בדויה מנקודת מבטה של הילדה שהייתה, ותיאוריה מלבבים ואף משובצים בהומור.
רירי סילביה מנור מיטיבה לנתח לאחר מכן את מנגנוני המשטר הקומוניסטי שכפה עליה פיצול אישיות מעיק, רירי א ורירי ב, האחת מעמידה פנים של חסידה צייתנית והשנייה מייחלת לרגע בו תוכל לעזוב את המדינה. סבלות היהודים שביקשו היתר עליה לארץ, הווי הסטודנטים שנאלצו לספוג תעמולה בלי סוף, הדברים מקבלים משמעות מוחשית, מובנים בבהירות, למי שלא מכירים את רומניה ולא מצוים בהיסטוריה. 
העליה לארץ זרה ללא ידיעת השפה ואותיותיה, הצריף בקרית חיים, ההתקדמות, רירי סילביה מנור מקבלת הכול באהבה, בהכרת תודה, מתמודדה עם הקשיים, כמו שעשתה תמיד, באופן מעורר הערצה, עולה לגדולה, עושה חיל כרופאת עיניים מצטיינת ואנושית, חולה נכנס אליה כמספר בתור ויוצא ממנה אדם שקיבל יחס אישי. כפי שהדגישה רירי סילביה מנור בראיון שנתנה לנילי ליבוביץ ברדיו קול הכינרת, כרופאה ידעה להיכנס לעורו של החולה כמו שכסופרת היא יודעת להיכנס לעורן של דמויותיה (ניתן לשמוע את הראיון המרגש בקישור הנמצא בפייסבוק של הספר, הקלידו: להתראות פליני - רומן מאת רירי סילביה מנור).
משום אילוצי החיים ברומניה הקומוניסטית, רירי סילביה מנור החליטה ללמוד רפואה בעוד שמגיל צעיר נמשכה במיוחד לאמנות וספרות, אך, במרוצת הזמן, כפילות כפויה זו הסתברה כמבורכת. חייה של הכותבת רצופים צירופי מקרים מפתיעים, שזורים בגורל מרתק של דמויות אחרות - כל זה מתואר בספרה, והמסכת הארוגה היטב הביאה אותה לעיסוק משמעותי גם בספרות. תחום המדע ותחום האמנות, שעל נקודות ההשקה ביניהם עומדת רירי סילביה מנור בספרה, מזינים את חייה בהרמוניה. בסופו של דבר, רופאת העיניים ידעה להפיק את המירב משני התחומים ויצאה נשכרת. 
נקודות שיא מכוננות
בגילוי לב אמיץ ונחוץ חושפת רירי סילביה מנור בספרה "להתראות פליני" את חייה הפרטיים, נישואים, גירושים ומה שאחריהם, והדברים מרתקים, מרגשים, מלמדים, מתגמלים. הקורא הולך מהפתעה להפתעה, מסוחרר מכל צירופי המקרים, מההצטלבויות ומהפגישות, האקראיות והמתוכננות. 
הספר בנוי סביב מספר נקודות שיא מכוננות שביניהן זריקת ספריה האהובים של רירי הילדה לפח הזבל של בניין מגוריה, עונש אכזרי ולא מידתי שהענישה אותה אם אטומה על איחור בהחזרת תמונה לבעלתה. נקודת שיא נוספת, לאחר שנים, קשורה גם היא לאישיותה האנוכית של האם. כשרירי מודיעה לה שהחליטה להתגרש, תגובתה של האם מצדיקה בהחלט את התפרצות הזעם של הבת.
שנה לאחר מכן, התפרצות בכי נוספת במכונית של אדם זר,  כמעט בן שישים, נראה מבוגר מגילו, שהרגיש שהחמיץ את חייו. "איך את מתמודדת עם כל כך הרבה הצלחה בחיים?" שאל את רירי והיא פתאום לא ראתה יותר את נקודות האור כי אם רק את הצללים, החורים השחורים. אך למחרת, בלונדון, כשנתקלה רירי במקרה בבניין תיאטרון שבו הוצג "השחף" של צ'כוב, זכתה במתנה שהקימה אותה על רגליה. צ'כוב תמיד היה שם בשבילה וגם פליני חש לסייע.
לתשומת לב הוצאת פרדס 
לרירי סילביה מנור הגיעה עריכה מוקפדת ואיכותית של ספרה אך לא הוענק לה, לטעמי, שירות ראוי. הספר יוצא לשוק כיהלום גולמי למחצה, המלוטש רק בחלקו. שני השלישים הראשונים של הספר לא ערוכים כהלכה, השליש האמצעי במיוחד. לאן נעלמה העריכה? קריאת טיוטא פוגמת קשות בהנאה. השליש האחרון של הספר מפתיע מאוד משום השיפור הפתאומי בכתיבה אך בשורה הסופית, ההוצאה פרסמה מוצר בלתי מוגמר שרמתו אינה אחידה, וחבל.
לסיום
ספרה של רירי סילביה מנור, שפורסם ברומנית ובעברית, הפך ברומניה לרב מכר. גם בישראל הוא מעורר עניין רב, שפע תגובות וסקירות. ולא בכדי. מומלץ בחום לקרוא את האוטוביוגרפיה, לקחת דוגמה ולשאוב עידוד, לזכות ולהכיר את האדם מאחוריה, רירי סילביה מנור, אישה מעוררת השראה ופורצת דרך, אוהבת חיים ואדם, צעירה בת 85. 
קריאת הספר היא חוויה אנושית מעצימה, הפורטת על הרמה הרגשית והשכלית כאחת, המעוררת מחשבות עמוקות על מובן החיים ועל אופן צליחתם הנכון, המוצלח, עונה על הסוגיה מהי באמת הצלחה. אוטוביוגרפיה שהיא מדריך לחיים טובים ואותנטיים: להיות מי שאנחנו באמת, "לחיות את עצמנו". במאבק על זכות בסיסית זו עמדה ועומדת רירי סילביה מנור בגבורה והקורא לומד מנסיונה.
ב-9 למרץ שנה זו, בגיל 85, הפסיקה פרופסור רירי סילביה מנור, בעל כורחה, את עבודתה כרופאת עיניים כדי לא לסכן את עצמה בזמנים אלה של מגיפה. בהצלחה רבה בספרים הבאים ועד מאה ועשרים! 
 

ספר זה עוסק בזכרונותיה של המחברת רירי סילביה מנור. רירי סילביה מנור עלתה עם הוריה לארץ ב1961 הספר נפתח בהגעתה של רירי אל רומניה כרופאה בכירה לאחר נפילת הרודן.

החזרה של רירי אל ארץ מולדתה מעוררת בה את זכרונותיה מעברה.

זהו מומאר הכתוב בשפה עשירה בפרוזה לירית לעיתים.

רירי גדלה בבית בו אמה וסבה פיקה מצד אימה חי עמם ואביה. הם אינם אנשים דתיים. לאם חשוב מאוד מה יגידו השכנים מה יגידו כל אלה שמסביבה.

היחסים בין האם לשאר בני המשפחה מוזרים. האם מחפשת תמיד להראות חשלה, תלויה, היא מנסה שרירי תהיה מה שהיא רוצה, שתהא כמו כד או עציץ בו האם תיצוק את התוכן.

האב שהוא דמות חזקה מחוץ לכותלי הבית, מאבד מעוצמתו בתוך כותלי הבית.

האם כל הזמן מספרת על עיר מולדתה קראיובה, גם שנים רבות אחר כך.

על רירי נאסר לבלות או להשהות בחבר בנים. האם לא מרשה לה להזמין בנים למסיבות או ללכת לאירועים שבהם נמצאים בנים.

רירי מוצאת את עצמה לא פעם משותקת כשהיא בחברת בנים.

רירי בוחרת ללמוד רפואה (מקצוע מדעי) ולא ספרות או משהו דומה בשל העובדה שבאוניברסיטה המרצים בספרות מלמדים את הקומוניזם. אך לתמהונה גם ברפואה ישנם חלק פרופסורים שקיבלו את התואר בשל שייכות פוליטית.

היא נישאת בהמשך לטיטל.

בשנת 1958 הם מגישים בקשה לעלות לארץ

בשנת 1960 הם עוזבים את רומניה והם עולים לארץ.

לימים היא סוגרת מעגלים.

הספר כתוב בכנות מכמירה: "אני כותבת כמו שהרגשתי ולא מה שהיה יפה שארגיש. אולי זה גם היתרון של גילי.

האמת הלא מביימת היא פעמים רבות מדי..  "

"אולי כל אלה נתנו לי את כוחותיי היום? לדעת שכמעט תמיד יש סיכוי גם בזבל. להרדים את עצמי ולראות הרבה יותר יופי מזה שיכול להיות במציאות?"

" האושר הוא אגרטל  חרסינה יקר בידו של חולה פרקינסון"

הספר בנוי מפלאשבקים בן המציאות לבין עברה של רירי. נהניתי מאוד לקרוא. הספר כתוב בשפה עשירה ציורית, פרוזה שהיא לירית.

תודה