במרכז הספר הנוכחי ניצבת דמותה של ילדה צעירה, ג'נאורי, הגדלה בביתו המרווח של מר ויליאם קורניליוס לוק. איש מכובד ועשיר שעסקיו פורחים והוא נמנה על שמנה וסלתה של החברה בניו אינגלנד. אביה מועסק על ידי כסוכן שטח האמון על מציאת פריטים שיתאימו לאוסף האישי והמיוחד של מר לוק, כזה שאינו קשור לעסקיו אבל נדמה שמר לוק מקדיש לו את עיקר מעייניו.

ג'נוארי ואביה הגיעו לביתו של מר לוק לאחר מות אמה כשהיא תינוקת בלבד. העובדה שאביה שוהה רוב ימות השנה מחוץ לביתו של מר לוק ומסתובב בעולם, הפכה את מר לוק למי שמהווה תחליף לדמות אב עבורה. מר לוק הוא זה ששוכר את האומנות (המתחלפות בזו אחר זו מכיוון שאינן יכולות להתמודד עם המזג הפראי שלה), משלם למורים הפרטיים המקנים לה השכלה כללית רחבה, ומעסיק את עובדי הבית הדואגים לניקיון, לאוכל ולכל צורכיהם.
 

ג'נוארי יודעת שאינה שייכת למשפחתו של מר לוק ואף אינה חלק טבעי של החברה הסובבת אותו. צבע עורה, שאינו לבן ואינו כושי, מבדל אותה באופן ברור מבאי ביתו של מר לוק ולולא עושרו הרב של מר לוק וההגנה שהוא מעניק לה, היא יודעת שהיחס אותו הייתה מקבל מחוץ לבית היה שונה בתכלית השינוי. ג'נוארי מעולם לא הצטרפה למסעותיו של אביה, למרות בקשותיה החוזרות ונשנות, אבל מר לוק לוקח אותה אתו למקומות רבים בעולם, כאשר הם נוסעים ומשתכנים בתנאים היאים לעשירי עולם.

ככל שג'נוארי מתבגרת היא מצליחה מצד אחד לעדן את דרכיה ולאמץ את קודי הנימוס של החברה הגבוהה בניו אינגלנד, דרך התנהגות שמר לוק מעודד, אך מצד שני נטיות הילדות שלה כולל כוח הדמיון העז שהיה לה וגרם לה להאמין כי יש ביכולתה ליצור דלתות במקומות בהם לא היו, לא נותן לה מנוח.  ביום הולדתה ה-18 מציע לה לוק מתנה שהיא לא יכולה לדחות, הצעה שמשנה את חייה מן הקצה אל הקצה ומעוררת בה את כל שדי ילדותה מחדש...
 

אני לא נוהגת לקרוא ביקורות על ספרים שאני מתכננת לקרוא, אני לא רוצה להרוס לעצמי את חווית הקריאה עם השפעות זרות ובטח ובטח שלא עם ספויילרים. עם הספר הנוכחי הדברים התנהלו מעט אחרת, מספר חברים בקבוצת הספרים שלי קראו אותו לפני וניהלו דיון על טיבו של הספר. לא קראתי את הדיונים המלאים שלהם אבל השורה התחתונה של רובם הייתה כי הספר לא ענה לציפיות שלהם. זו התחושה שליוותה אותי כשהתחלתי לקרוא בספר.

ביני לבין עצמי, במהלך קריאת העמודים הראשונים בספר הסכמתי עם הדעה הרווחת בקבוצת הספרים. משהו בדרך הכתיבה היה מיושן. כחובבת ספרות פנטזיה, על כל גווניה, הרגשתי שהספר הנוכחי סוטה במקצת מן הדרך בה ספרות פנטזיה כתובה בדרך כלל. אחת ההשערות שעברה בראשי הייתה כי מכיוון שמדובר בעלילה המתרחשת בתחילת המאה ה-20, אולי רצתה המחברת להעניק נופך מיושן לעולם שבראה והניחה שאפיון כתיבה התואם לשפה בה כתבו באותה העת יהלום אותו.

מצד שני, הרעיון שניצב מאחורי הספר הנוכחי, והלך והתבהר ככל שהעלילה מתמשכת, היה מסקרן מכדי שאניח למשוכה הקלה הזו לעצור בעדי מלגלות מה מתרחש בעולם שבראה הארו. לא עצרה בעדי גם הבחירה שלה להסביר לי מה אני קוראת, כאשר היא טורחת להסביר לי אחרי כל אירוע שהיא מתארת, איך אני אמורה לפרש אותו. אבל בשלב כלשהו כל הנקודות הללו התגמדו אל מול הסקרנות שהתעצמה ואפשרה לי לסיים את הספר בקריאה רצופה אחת.

וכך, למרות כתיבה מעט מיושנת או לפחות שונה מזו שהכרתי עד היום, למרות התעקשותה של המחברת ללעוס לי את כל המסרים שלה באופן שלא מותיר לי שהות לחשוב בעצמי ולדמיין אפשרויות אחרות, הרעיון שניצב מאחורי הספר הנוכחי שלה והאופן בו בנתה אותו, הופכים את הקריאה בספר לחוויה מענגת, המספקת כמה שעות של בריחה מהמציאות העכשווית אל תוך עולם דמיוני בעל אפשרויות בלתי מוגבלות וכאלו שנדמה שיכולות להוביל גם לספרי המשך שיעמיקו את עלילת הספר הנוכחי. דומני שחובבי ספרות פנטזיה ייהנו מן הרעיון הניצב בלבו של הספר הנוכחי והאופן בו הוא מוצג, כך שיהדהד בתוך דמיונו של הקורא גם לאחר סיום הקריאה בו.