"אני בחרתי לחיות, והעונש שלי הוא חיי" אומר ברודק, באחד מרגעי השיא של הסיפור, ושוב גורם לקורא לחשוב על משמעויות החיים, על טיבה של העדריות האנושית, על השפל האכזרי אליו יכול בן האנוש להגיע, הן כמתעמר ומתעלל והן כמי שנאבק על השרדותו בניגוד לכל הגיון, וללא כל תוחלת. מרגע שהחלתי לקרוא את "הדוח של ברודק" - ספרו מכמיר הלב של פיליפ קלודל, שהוא אחד הטובים, הראויים והאיכותיים שקראתי לאחרונה, וכן, גם אחד הקשים ביותר שבהם, לא יכולתי להניחו מידי. איכותי בכתיבתו וסוחף בעלילתו, ונורא עד כאב..

הסיפור מתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה, אולם נתון פשוט לכאורה זה, כלל אינו מוזכר לאורכו של הספר. קלודל משכיל לנטוע את סיפורו במציאות נטולת פרטים מזהים, שרק רמזים עדינים השזורים היטב בסיפור, מבהירים את הזמן והמקום בו הוא מתרחש, כולל את היותו של הגיבור, ברודק, יהודי. זוהי אינה בחירה מקרית של הסופר, אלא חלק מהמסר שלהבנתי הוא ביקש להעביר, המתמקד בבאנליות של הרוע, שעומדת בפני עצמה ובשאלות קשות על טבעו של האדם, כיחיד, וכקבוצה. חלק מהאמירות הנוקבות ביותר נאמרות פה כבדרך אגב, באיפוק, אבל כמותן כמכה חזקה בבטן.

זמן קצר לאחר תום המלחמה, ולאחר ששרד את מחנה ההשמדה האכזרי - מקום שהוא נורא מכל שאול תחתיות, שב ברודק אל כפרו הנידח, בו כבר נחשב למת, ושמו שנרשם על המצבה יחד עם שמות שאר הנופלים, נמחק חלקית. הוא שב מהמקום המזוויע בו היה ידוע כ"כלב ברודק" - ובו "הם הכריחו אותי להסתובב סביב עצמי, לנבוח, להוציא לשון וללקק להם את המגפיים" . ברודק, שגם בכפרו נחשב לה"אנדרר" (האחר) חוזר אל ביתו, אל אהובתו, שמחשבותיו עליה החזיקוהו בחיים בתקופת כלאו, ושחייה השתנו לבלי הכר, אל האומנת שלו, האדם הקרוב אליו עלי אדמות, שגידלה אותו מאז ינקותו, אל ביתו שנולדה תוך כדי הזוועה, בהעדרו, ואותה הוא לומד להכיר ולאהוב עד כלות, ואל הדוחות על מצב הצומח והחי באזורו, שנהג לחבר עבור ההנהלה הבלתי ידועה שככל הנראה גם לא קראה אותם.

אל הכפר הקטן והמרוחק מכל מקום, מגיע יום אחד זר מוזר המלווה בסוסה ובחמור ולבוש בגדי קטיפה רקומים, והוא בוחר להתגורר בפונדק המקומי. נוכחותו של הזר השתקן מעוררת אי נחת בקרב תושבי הכפר שאינם יודעים מיהו, למה בחר להתגורר בקרבם, ומה פשר גינוניו המוזרים. ברגע שיא בו הם אינם מצליחים לתהות על קנקנו, הוא נרצח. ברודק, כותב הדוחות המקצועי נדרש על ידי ראשי הכפר לחבר דוח שינקה את אנשי הכפר מכל אשמה. על אף שהמשימה נכפית עליו ותוך אוירת העויינות והחשדנות הסובבת אותו, הוא עושה כל מאמץ להיות נאמן למשימתו, מתוך צורך לספר את האמת.תוך כדי כך אנו נחשפים גם להיסטוריה הפרטית והמצמררת של ברודק, אותה הוא כותב בחשאי ובמקביל לחיבור הדוח, ובמהלכה הוא מעלה הרהורים נוגים על משמעות ההסטוריה והשלכותיה על חיינו."חשבתי על ההיסטוריה הגדולה ועל ההיסטוריה שלנו. האם אלו שכותבים את הראשונה מכירים את השנייה? כיצד זיכרון של כמה אנשים אוצר את מה שאחרים שכחו או לא ראו מעולם? מי צודק?" תוך כדי כתיבת סיפורו אנו נחשפים גם לתופעות העדריות האנושית, לפחד המנהל את האנשים, למקומו של המנהיג בתוכם "הרועה צריך לחשוב על המחר, כל מה ששייך לאתמול מת" ולסיפורים אישיים רבים של הדמויות המרכזיות בכפר שההשרדות היא חלק מהותי בהווייתם והיא המדריכה אותם לפעולה, שאין בה שום מגבלות מוסריות.

למרות שהוא מגולל אירועים שסופם כבר ידוע לנו מראש, מצליח קלודל, סופר וקולנוען צרפתי עטור פרסים, לשמור על מתח לאורך הסיפור כולו, ולהוסיף ולחשוף בפני הקורא עוד טפח ועוד טפחיים, שמשלימים את התמונה ומעמיקים אותה יותר ויותר, עד לסיום.

ברודק, בחר בחיים, הוא אינו מנסה להציג עצמו כקדוש מעונה, הוא גם אינו מסתיר מעשים נוראים שביצע לשם השרדות, ואינו מתרץ אותם. עם זאת, ועל אף האסונות שזימנו לו החיים, וההשפלות שהדעת אינה סובלת שנכון היה לספוג על מנת לשרוד, לא נעלמו ממנו החמלה והרכות, והוא מסוגל להכיל את אהובותיו ולהמשיך לאהוב אותן עד כלות, ואולי שם מצוי ניצוץ של אופטימיות, שכדרכו של קלודל, אף הוא נרמז מאד ומאופק מאד, אבל נוכח.

שי סנדיק תרגם מצרפתית, תרגום משובח שראוי להערכה, ומצליח להביא את כישורי הסיפור של קלודל במיטבם, בשפתנו.

לקרוא, פשוט לקרוא.

דומה למערבולת בלב ים שהולכת ומתגברת וסוחפת אחד במעגלים הולכים ומתרחבים, כך סוחף אותנו הסופר למעמקי הנפש האנושית.  קלודל טווה בחוטי דבש עלילה מרגשת ועצובה הנכנסת ישר ללב הקורא. לרוב אני מתקשה לקרוא ספרי שואה (וקראתי המון בנעורי), אך אין זה ספר שואה במובן הרגיל של המילה. למרות האווירה האפלה והקודרת, כמעט ואין תיאורי זוועות והזוועה אינה העיקר כאן. הסופר מעורר שאלות של מוסר וערכים, מנסה להבין את שורשי הרוע ו"הבנאליות של הרוע" ודן בהשפעות המלחמה על האדם לטוב ולרע. זהו סיפור על תקופה חשוכה בהיסטוריה בה נעלמה האנושיות ונשארו רק חיות אדם חסרות מצפון.

בסוף מלחמה ששמה לא מצוין בכוונה (אך ברור לקורא הנבון שמדובר במלחמת העולם השניה), חוזר גיבורינו ברודק אל כפרו העלום והנידח לאחר שנתיים במחנה ריכוז ומתאחד עם משפחתו. המקום לא מצוין ואין זה חשוב. זה יכול להיות כל מקום, הכפר הגלובלי אם תרצו. ברודק שב לחבר דוחות על מצב הצמחייה וחיות הבר באזור עבור הנהלה אדישה למאמציו, אך מגלה שלא קל לחזור מעולם המתים. בדומה לשורדים רבים, הוא סובל מ"תסמונת הניצול" וחש אשמה על ששרד. בניגוד לרבים וטובים אחרים, ברודק שרד שכן לא איבד את היכולת לאהבה והיה מוכן לעבור כל השפלה בכדי להישאר בחיים. יום אחד מגיע לכפרו זר מסתורי ושתקן מלוה בסוסה וחמור ובוחר להשתכן בפונדק המקומי. כשרון הזר להציב מראה מול עיני האנשים ולעמת אותם עם אמיתות כואבות שהעדיפו להדחיק, חורץ את גורלו. רוח רעה מתחילה לנשוב בכפר ושיאה בתקרית איומה. ברודק נאלץ בעל כורחו לכתוב דו"ח על התקרית ולטהר את בני כפרו מאשמה. בד בבד עם הדו"ח הרשמי, כותב ברודק דו"ח סודי, אמיתי וחושפני יותר, בו הוא פורש לעיני הקורא את מסכת חייו רצופת הסבל וחושף את הנסיבות המצמררות שמאחורי התקרית עם הזר. במהלך כתיבת הדו"ח נאלץ ברודק להתעמת לא אחת עם אמיתות כואבות וביניהן העובדה שבני הכפר מעולם לא ראו בו אחד משלהם.

תחנה תחנה נוסע הקורא יחד עם הגיבור ברכבת התקופה, רכבת היוצאת מתחום האנושיות ומסתיימת בתחום התת-אנושיות. לא לשווא נאמר שהנאצים חשפו את החיה שבאדם. הצל הכבד של הקורבנות מרחף מעל הספר. מצאתי את הספר מרתק בנגיעה האנושית שלו. יש בו אכזריות ואובדן, אך גם תקווה והתפכחות. הסופר משתמש בתיאורים מרטיטי לב לתיאור המתרחש. כל החושים נפתחים תוך כדי קריאה ובעיקר הלב. לא אחת, צצה רטיבות חשודה בזוית העין. הסופר משרטט בכישרון רב את הגיאוגרפיה הפנימית של הנפש והדמויות קורמות עור וגידים לעיני הקורא. הסופר לא מייפה את המציאות ומייצר דמות מורכבת שהאישיות שלו מצליחה לזקוף ראש מתוך הזרם השוטף של ההיסטוריה.

הכתיבה עמוקה, רגישה, פיוטית ויפיפיה ולופתת אחד כבר מהשורות הראשונות. זהו אחד הספרים המשובחים שקראתי לאחרונה וקראתי רבים וטובים. ספר חזק, מטריד ומבריק המלמד אותנו על רוח האדם בכל המובנים ומשאיר חותם על הקורא. 

סיפור מכמיר לב שלא במהרה ישכח מלב קוראו!

השורה התחתונה: הדוח של ברודק הוא רומן אפל, קודר ועוכר שלווה אבל בה במידה הוא מרשים ומפעים. זהו ספר שואה מהזן הפחות שגרתי. כיוון שהוא שומר על ערפול יחסי לגבי המיקום וזמן ההתרחשות, הוא יכול לכאורה להתרחש בכל מקום ובכל זמן.

ועדיין, כדי להווכח בגדולתו של הספר יש לעבור את משוכת הפתיחה. וכאן נדרשת מידה מסויימת של מזוכיזם – שכן הדוח של ברודק מתחיל רע: העמודים הראשונים שלו לא בהירים, עמוסים במילים מומצאות ב"ניב המקומי, שהוא שפה שאינה בעצם שפה, אך הוא מקפל בתוכו את עורם, נשימתם ונשמתם של האנשים המתגוררים כאן". הכאן הזה הוא עיירה אנונימית בצרפת על גבול גרמניה. אישית, אלה הפריעו לי פחות מאשר הדימויים: אולי זו שריטה אישית, אבל יש לי סלידה מסויימת מטקסטים שמשתמשים בדימויים ביד נדיבה מדי. התחושה שמלווה קריאה כזו היא של "טקסט סדנת כתיבה": הנה, למדנו טריק חדש, בואו נפזר אותו איפה שרק אפשר. אני מאד שמחה שלא נתתי לנטיה הטבעית שלי כאן לזנוח את ´הדוח של ברודק´. (וכדי שנוכל לעזוב את הנקודה הזו לנפשה, המחבר, לקראת סוף הספר, "יורד" בעצמו על הדמות שייצר: "אתה כותב יפה ברודק, לא טעינו כשבחרנו בך, ואתה אוהב דימויים, אולי קצת יותר מדי, אבל לא נורא...").

ברודק הוא זר בכפרו. הוא הגיע אליו בילדותו יחד עם אשה מבוגרת שאספה אותו בדרכה אליו, לאחר שהישוב שבו התגורר נהרס בפוגרום. בבגרותו הוא נשלח מן הכפר לעיר הגדולה ס´ כדי לרכוש השכלה. הוא שב לפני שסיים את לימודיו, כשהרגיש איום על חייו בשל השתייכותו לקבוצה נרדפת (אין אזכור מפורש לכך שברודק הוא יהודי, ישנם מספר רמזים, אך באותה מידה הוא יכול היה להשתייך למיעוט נרדף אחר). גם בכפרו הוא אינו מוצא מנוחה. הכובשים החדשים משכנעים את בני הכפר להסגיר את הזרים המקומיים. ברודק נשלח למחנה ריכוז. כשהוא חוזר, להפתעת כולם, כעבור שנתיים, שמו נמחק מן המצבה שהוקמה לזכרם של בני הכפר שנהרגו במלחמה.
באחד מן הימים מגיע לכפר אדם המכונה בפי כל ה´אחר´, או האנדרר בשפת המקום. ברודק נדרש על ידי בני הכפר לכתוב דוח על המאורעות המחרידים שהתרחשו בכפר לאחר מכן. מטרתו של הדוח היא לטהר את בני המקום ממעלליהם. ברודק כותב שני דוחות במקביל: את זה שהתבקש לכתוב ואחד, מחתרתי, שמספר את מה שבאמת קרה ואותו אנו זוכים לקרוא.

שתי נקודות עקריות עולות מן הקריאה בדוח של ברודק:
האחת, הברורה והבולטת מביניהן היא כרונולוגיה של שנאת האחר והשונה.
השניה, המובלעת היא נסיון לברר מי כותב את ההסטוריה, איך ובאיזה מחיר: הטענה שההסטוריה נכתבת על ידי המנצחים נבדקת בספר. ברודק נמצא במקום מוזר בהיררכיית הזרות: מצד אחד הוא לא לגמרי חלק מן הכפר. מצד שני, הוא פחות זר מה´אחר´. והוא זה שזוכה בסופו של דבר לגלגל בפנינו את המעשה שהיה.

הספר מומלץ בחום רב.

סיימתי לקרוא את הדו"ח של ברודק לפני כמה ימים. שלא כמו ספרים אחרים שאני ממהר לכתוב את הסקירה שלהם מיד אחרי סיום הקריאה לפני שאשכח, הספר הזה הותיר בי מטען רגשי כל כך חזק שהייתי חייב לנוח לפני שאוכל לכתוב משהו. גם בבואי לכתוב את הסקירה עליו עכשיו אני חש שזה עוד מוקדם. בניגוד לספרים קודמים, הפעם אין סכנה שאשכח את הספר כל כך מהר.

הדו"ח של ברודק הוא תוכן מטריד. מטריד מאד. איך כותבים משהו כל כך מטריד ומצליחים בכל זאת להשאיר את הקוראים עד סוף הספר? צריך להיות גאון.
הדו"ח של ברודק הוא אכן ספר גאוני, אם לא כולו אזי לפחות חלקים ממנו.

סיפור המסגרת הוא של ברודק, היחיד בכפר הנידח שיודע לכתוב, שנופלת עליו משימה לכתוב דו"ח. דו"ח שמטרתו היא להוציא זכאים את בני הכפר שרצחו את מי שמכונה 'האחר'.

עבור ברודק זוהי משימה בלתי אפשרית. לא משום שהוא לא יכול להוציא את הכפר זכאי אלא משום שברודק שורד רק בזכות היותו בלתי מעורב בקורה. הוא רואה ואינו נראה. ברודק לא פיתח את התכונה שכולנו פיתחנו, את היכולת לשקר. לכן אסור לברודק לומר שום דבר. אם יש משהו שיכול לעורר אנשים כנגדך זה שאתה מביא את האמת. ברודק כמובן לא אומר את זה, כפי שאינו אומר שום דבר אחר שהוא חשוב אלא מעורר את הקול הפנימי שלנו לצעוק את מה שמשתמע מהעלילה.

ברודק הוא גם וגם. הוא המשכיל בכפר והוא המפגר. הוא מייצג את הכפר והוא גם הזר שלעולם לא יתקבל. הוא הקורבן המסכן והוא גם השורד שישרוד אחרינו. הבחירה שלו שלא לקרוא לדברים בשמם או אפילו להזכיר אותם היא מבריקה. זו אולי הדרך היחידה לכתוב על הנושא הכאוב – שנאה וגזענות. ברודק לא מזכיר את הנושא עליו הוא בעצם מדבר – השואה. הוא לא מזכיר גם משום שהוא בעצם לא מדבר על השואה. אולי הוא דווקא מדבר על השואה הבאה או על הפוטנציאל לכך שתקרה או שגם על כך הוא לא מדבר אלא על המפלצת האנושית. ברודק לא מדבר על כלום. הוא בסך הכל מספר סיפור. סיפור פשוט. סיפור אמיתי ואמין. סיפור מרתק. מי שבכלל מדבר זו הפרשנות האישית של מי שקורא את הסיפור. ברודק מפעיל לנו את הקול הפנימי כמו שרק ספרי מופת מצליחים.

עם ההתקדמות בספר, קורה משהו נוסף. השאלה האם הסיפור באמת מדבר על מה שאני קראתי לו בשם או על משהו אחר, מלווה את הקריאה לאורך כל הספר. התוצאה מדהימה. מצד אחד התשובה היא כן. מצד שני אנחנו מבינים שהוא מדבר גם על דברים רחבים יותר. ברודק בראייתו המצומצמת מדבר על דבר אחד אבל אנחנו הקוראים מתחילים להפנות את הדברים גם לכיוונים אחרים. זה מתבשל לאט אבל כשזה פורץ ומתחיל לייצר את התובנות שלנו, זה מרשים.

דיסונאנס אישי לא אפשר לי להתרגל לכך שהסופר הוא צרפתי. פעם ועוד פעם הפכתי את הספר לראות אולי טעיתי והוא לא צרפתי. פעם אחר פעם חיפשתי רמז לכך שהוא בכלל גרמני. כשסיימתי לקרוא לא יכולתי להמנע מהשוואה לסופר צרפתי גדול אחר. פיליפ קלודל מתעסק בדיוק באותם החומרים שרומן גארי או אמיל אז'אר התעסק ואם לא דמיון אמיתי בסגנון הכתיבה ובבחירה של דמויות שהן אולי מפגרות, הרי שיש דמיון ברור – שניהם כתבו מעולה.

בדו"ח של ברודק אין משהו שאינו סמלי. הכפר שעליו ברודק בעצם מדבר הוא הכפר הגלובלי. כן, ברודק, בלי לציין זאת, מדבר עלי ועלייך. הוא מתעסק בגזענות, באלימות, במפלצת האנושית הקיימת בכל אחד ואחד מאיתנו ובחוסר התקווה שהעולם הזה יהיה אי פעם טוב. ברודק בדרכו שלו מביא את זה בהפוך על הפוך. הוא אופטימי והוא דורש מאיתנו אופטימיות. אלא שהסיפור הוא טרגדיה. והטרגדיה היא שלנו. העצוב הוא שהדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות כדי למנוע אותה הוא לקרוא את הספר שזה כמו להתעשר על ידי השתתפות במשחק מונופול.
הספר נקי מקלישאות. פיליפ קלודל לקח את הקלישאה שאומרת 'במקום ששורפים ספרים ישרפו אנשים' והמיר אותה בווארייציה מרגשת של תת עלילה שמשמעותה הנסתרת היא 'במקום ששורפים תמונות יישרפו אנשים.'

למי שמתכוון לקרוא את ברודק יש לי רק עצה אחת: החזיקו פיסת נייר ועט כדי שתוכלו להעתיק את אמרות התבונה שמופיעות מפעם לפעם בספר. הן כל כך חזקות שהן מעוררות מיד רצון שלא לשכוח אותן.

אני סימנתי לי את אלו:
ברודק כותב לביתו הקטנה – 'אני רוצה שתדעי שהזוועה מולידה לעיתים יופי, טוהר וחן.' (ויש סיבה למה הוא כותב את זה דווקא לה.)

'נשים שמביאות אותנו לעולם ורואות אותנו מחריבים אותו. נשים שמעניקות לנו חיים ואנו נותנים להן בתמורה אין ספור הזדמנויות להתחרט על כך.'

ההקשר של המשפט הזה הוא דווקא הדבר היחיד שהתקשיתי לקבל בספר. ההאשמה החד צדדית של ברודק כנגד הגברים בעוד הוא מותיר את הנשים נקיות.  ניסיון החיים שלי מראה שדווקא הנשים הרבה בפעמים הן הן אלו שמכוננות את התשתית לשנאה, האלימות וההרג שהגברים זורעים אחר כך. אני בניגוד לברודק חושב שאין הבדל או הפרדה. כולנו גברים ונשים כאחד, אשמים באותה מידה. אולי כי כולנו טפשים מספיק לגלות מאוחר מדי שטעינו לחשוב שנוכל לשלוט בכיוון אליו תתפשט האש הזו.