ספר שלישי. טרילוגיה. אחרי "מלך ולא מלך" ו"נביא ולא נביא" הגיע, באופן טבעי, הספר הזה "שופט ולא שופט". מעין סיפורים בלשיים. בכל ספר סיפורים של דמויות  בתנ"ך ששבו את דמיוני בהכירי אותם וכעת, בקריאת ספרים אלה, אני משלימה תמונה לכדי תפיסתם כבשר ודם בזמנים ההם וגם מאוד עכשווי. 
שמונה פרקים בספר, שלושה מהם (!) מוקדשים לשמשון – הציורי והססגוני מבין השופטים, אבל ....
אוהבת אני את תחילתו של הספר, הפרק הראשון מוקדש לנשים שופטות! לא פמיניסטית אני, אבל מיעוט הדמויות הנשיות בתנ"ך בולט וזועק. הנה כאן המצב בא מעט על תיקונו. ולא דמות נשית אחת אלא שתיים: דבורה ויעל. מסתבר שהעם היהודי שורד לא רע כשאשה מנהיגה אותו. אבל גם כאן דבורה, כאילו שופטת, כי הרי היא אשה וככזאת פסולת דין. ועוד – דרבונה את ברק (בעלה?) לצאת למלחמה כללה אמירה שאם לא ינהיג הניצחון ייוחס לאשה. נחמד. אין הרבה פירגון לדבורה, אבל יש מאמץ לאפיין אותה כלא ממש שופטת, אבל למעשה היא פטה כנראה במבנה דואלי עם יעל. מנהיגות נשית, ניצחון נשי – הוכחה שמנהיגות נשית שונה מגברית, אבל מוצלחת בהחלט לא פחות. נקודה נוספת בפרק זה היא השוואה מעניינת בין שירת הים (משה, שירה גברית) לבין שירת דבורה.
גדעון, אחת הדמויות המעניינות בעיניי בתנ"ך, היה שופט מיוחד. איש רגיל, ללא אמביציות וללא חת גם יחד. חשוב לו לדייק בפרטים, להתכונן היטב, לבצע מטלה באופן המושלם ביותר ובסגנון ייחודי משלו ההולם את מצב העם |(דלות חסרת תקווה ומלחמת הישרדות מתמדת בשילוב עם אמונת אלילים מועתקת וללא זיכרון את האל האחד והיחיד) – מעין ראיה פסיכולוגית וסוציולוגית מעולה! מצויד בהוראות מדויקות של האל (העונות גם על שאלותיו וגם על משאלותיו) ובדרכים יצירתיות כגון "המלקקים", גדעון מנצח, מונע מלחמת אחים בעזרת אפס יוהרה. את הצעת העם למלוך עליו הוא דחה על הסף וכך גם בניו הרבים (69) ממשיכי דרכו בצניעות והענווה. 
לא כך היה אבימלך, בנו של גדעון ופילגשתו. בדרכים קשות ואלימות, הגיע אבימלך לשלטון וכך גם הסתלק ממנו. בשאיפתו לשלטון ובאכזריות שבו הוא מקים צבא והורג את כל אחיו (מלבד אחד) – השלטון בידיו! כשאבימלך ממליך את עצמו קם יותם, האח היחיד שנותר בחיים, ופורש בפני העם את משלו, משל האילנות והאטד. נסיון המרד נגד אבימלך נכשל, אבל סופו נחרץ. גם כאן התפקיד המכריע ניתן בידי אשה אמיצה. ניתוח אופיו של אבימלך המסיים את הפקר ממש מאלף!
כך הגענו לשמשון. כאמור, מוקדשים לו שלשה פרקי הספר – תחילה סיפור לידתו המרתק (מעניין כשלעצמו ובמיוחד בהסבריו של היון), פעילותו והישגיו ולבסוף – סופו ההירואי והטרגי. כמה מקום וכמה ניתן כאן לנשים! כמו בספריו הקודמים וכמו בפרקים הקודמים כאן, ההסברים, הפרשנויות, ההרחבות, הציטוטים והבעת דעותיו האישיות של המחבר מאתגרות ומרתקות.
אמיץ, מעמיק וקורע לב ניתוחו של אליעזר היון את מעשה פילגש בגבעה. מכל זוית אפשרית הוא חוקר ומהרהר באירוע האכזרי ודן בו ללא רחם כפי שעושה זאת גם התנ"ך. הלוי המכובד המפזר את חלקי גופתה של פילגשו לכל שבטי ישראל לא "יוצא טוב", לגמרי לא טוב   מהסיפור המוביל למלחמת אחים קשה ומדממת והסתיים בחג האהבה . 
הדיון באירועים והדמויות מעניין ביותר, מרתק. נהניתי לקרוא את הספר, לראות את המסופר במקרא בעיניו המתבוננות של אחיעזר היון, מתבוננות וחוקרות, מתבוננות וחושבות ומציעות לקורא משנה סדורה של קריאה בספר שאינו מסתיר או מיפה לא אנשים ולא מעשים. גם הדיונים ההשוואתיים (בין גדעון לבין אבימלך, בין אנשי סדום לבין אנשי הגבעה ועוד). 
ספר חושב לקורא חושב