"רפסודה", ספר שיריו השלישי והחדש של טוּבִי סוֹפֵר, שראה אור בימים אלה בהוצאת צבעונים, מגיע אל הקוראים שבע שנים לאחר ספר שיריו הקודם "עם כל הכבוד לגשם". טובי סופר הוא זוכה פרס אח"י לשירה לשנת 2020 מטעם האגודה לעידוד המחקר, הספרות והאמנות.
אפשר לומר על המשורר טובי סופר, שהוא "לוקח את הזמן". הוא אינו ממהר והוא לוקח לעצמו פסק זמן בין כתיבת שיר לשיר ובין ספר לספר, והוא כדברי יונה וולך "הולך במישור ונהנה". בספרו הקודם עסק סופר בעיקר בטבע ובעולם הסובב אותנו, ואילו בספר הזה הוא פונה אל הנפש פנימה, אל המחשבות, המועקות, האהבות, הפחדים – שירים העוסקים במהות חייו של האדם.
השירים קצרים, מדויקים, שוטפים ו"מגיעים לנקודה" מבלי לייגע את הקורא.
שירים רבים הם "שירים מתהפכים" כלומר פותחים בנושא אחד ומסיימים בנושא אחר ומפתיע. חלקם הפכו עם השנים מוכרים מאוד משום שחרף העובדה שסופר כותב מעט מאוד שירים, השירים שהוא מפרסם אהודים מאוד על הקוראים, ובמהלך השנים, עד לכינוסם הנוכחי בספר "רפסודה", זכו לחשיפה גדולה בכלי התקשורת ולשיתופים רבים של גולשים ברשתות החברתיות.
בשיר "האנשים הלא נכונים" מתייחס סופר אל האנשים מסביבנו, שמתנהגים ומתנהלים בגסות בחנייה, במשרדים ובכל מקום שקיימת בו אינטראקציה בין בני אדם בחברה הישראלית. השיר מסתיים בפואנטה אירונית: "והם אומרים: הכל טוב,/ מה רע? מה קרה?". ללמדך כי כל האנשים הללו אפילו לא מבינים מה לא בסדר בהתנהגותם...
ובהמשך לשיר "האנשים הלא נכונים", חשתי שהשירים בקובץ הזה עוסקים, לא פעם, באנשים שלפעמים מעדיפים את חברת כלבם על פני חברת בני אדם. כך, למשל, בשיר "יש להם כלב" מעדיפים גיבורי השיר לשוחח עם כלבם האהוב על בעיותיהם ועל נושאים שאולי נשכחו בעולם טכנולוגי מתקדם - על אמנות, שירה ומוזיקה.
בשיר "לא הייתה אהבה" קיים ווידוי עצוב, אמירת אמת בגיל מבוגר או לאחר הליכתו לעולמו של מושא האמירה: "אחרי מותו סיפרה אלמנתו: / לא הייתה אהבה".
שירי הספר מלאי חום, אהבה ואנושיות, ורוב השירים מסתיימים בפואנטה המעוררת מחשבה על החיים, על קשרים חברתיים בין בני אדם ועל בדידותם (למשל, בשיר "מאזינים מטלפנים לרדיו" נכתב על המאזינים המייחלים ל"פחות בדידות בתוך המהומה" ואילו על השדרן נכתב: "וכאילו השדרן בודד פחות מהם. / 'הישארו עימנו', הוא אומר, / 'אל תלכו לשום מקום אחר' ").
בראיון שקיים רון נשיאל עם המשורר לפני ימים אחדים (7 בנובמבר 2020) בתוכנית הרדיו "מגזין שבת", ששודרה בכאן ב', סיפר סופר כי הוא פועל בזמן משלו. לדבריו, לשם כתיבת שירים הוא תלוי לחלוטין במוזה והוא לא יכול לחלץ מראשו שירים אל הנייר ללא עזרתה של המוזה.
"ומכיוון שהמוזה מגיעה אליי רק כשהיא רוצה, אני כותב שלושה עד חמישה שירים בשנה", אמר. ואכן, בספר החדש נכללים 36 שירים, שנכתבו בין השנים 2014 ל-2020. רוב השירים ראו אור בשנים האחרונות בעיתונות הכתובה, בכתבי עת, בטלוויזיה וברדיו ויש בו גם 11 שירים חדשים.
אחדים מהשירים עוסקים בחיי האדם על היבטיהם השונים ובעובדה שכולנו בני תמותה ושסופנו ידוע מראש.
הנה, למשל, השיר היפהפה "קפה עם ציפור":
קָפֶה עִם צִפּוֹר / טובי סופר
בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם אֲנִי שׁותֶה קָפֶה
עַל סַפְסָל בָּרְחוֹב.
בָּאָה צִפּוֹר. כְּלָבִים בּוֹחֲנִים אוֹתִי
וְצָהֳלַת הָעִיר.
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁכָּל זֶה זְמַנִּי,
כְּלוֹמַר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף,
וְנֶאֱנָח עַל כָּךְ
כָּל כָּךְ.
אֲנַחְנוּ נַחַל קָטָן הוֹלֵךְ אֶל הַיָּם.
השיר עושה שימוש בשפה גבוהה ובשפת יום יום. כך למשל, המשורר מסביר שהוא "יודע שכל זה זמני" ובשורה הבאה אומר "כלומר", וכשמישהו אומר לנו "כלומר", אנו מצפים לקבל ממנו הסבר פשוט, בשפה פשוטה שיסביר את כוונתו, אולם אז בוחר סופר לתת דוגמא דווקא מתהלים פרק צ פסוק ה: כלומר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף. ועל זה המשורר "נֶאֱנָח עַל כָּךְ/ כָּל כָּךְ". השיר מסתיים באמת הפשוטה והמרה ש"אֲנַחְנוּ נַחַל קָטָן הוֹלֵךְ אֶל הַיָּם".
במרכז הספר עומד מחזור השירים "כך אני מתגעגע אל אמי" ובו שמונה שירי געגוע לאמו ז"ל של המשורר.
על התקופה שבה הייתה אם המשורר חולה, כתב טובי סופר את השיר "מחנק הגרון", שאותו הקדיש לאחיו כרמל.
שירו של סופר מתכתב עם שורה בשירה של דליה רביקוביץ "אתה בוודאי זוכר". רביקוביץ כותבת כי כשהיא קוראת שירים, "מחנק הגרון משתחרר". אולם בניגוד למחנק הגרון של רביקוביץ שהשתחרר, מחנק הגרון של סופר רק העצים.
מַחֲנַק הַגָּרוֹן / טובי סופר
בְּאוֹתָם יָמִים עָמַד אֱלוֹהִים בַּוִּילוֹן,
וְלֹא הִשְׁתַּחְרֵר מַחֲנַק הַגָּרוֹן.
וְהַמִּלִּים קָשׁוּ מֵאֲבָנִים בְּמִדְרוֹן,
וְהַבֶּכִי לֹא הָיָה אֲפִלּוּ מַחְשָׁבָה
שֶׁיָּכֹלְתִּי לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמִי
לָתֵת עָלֶיהָ אֶת הַדַּעַת
אוֹ לַהֲפֹךְ בָּהּ.
שיר צובט לב נוסף באותו מחזור הוא השיר "פעם נסעתי".
פַּעַם נָסַעְתִּי / טובי סופר
פַּעַם נָסַעְתִּי עִם אִמִּי לִירוּשָׁלַיִם
לְבַקֵּר אֶת אֲחוֹתָהּ ג'וּלֵט,
שֶׁהָיְתָה דּוֹדָתִי.
בַּכְּנִיסָה לָעִיר הִבְחַנְתִּי מֵחַלּוֹנוֹת מְכוֹנִיתִי
בְּמַצֵּבוֹת הַר הַמְּנוּחוֹת
וְאָמַרְתִּי לְאִמִּי שֶׁהַמַּרְאֶה הַזֶּה
פּוֹצֵעַ אֶת לִבִּי.
אִמִּי הֵשִׁיבָה: "מַדּוּעַ? הֲרֵי אֲנָשִׁים חַיִּים
עַד שֶׁמֵּתִים,
וְאֶפְשָׁר לְהַבִּיט בִּפְנֵי הַמֵּת,
כִּי פָּנָיו נָאִים כְּפִי שֶׁהָיוּ בְּחַיָּיו."
לְאַחַר שֶׁהִבְחִינָה כִּי דְּבָרֶיהָ
הֵבִיאוּ אוֹתִי לְיָדִי בֶּכִי, הוֹסִיפָה אִמִּי:
"אֲבָל לֹא חַיָּבִים לְהַבִּיט בְּדָבָר
וְכָל אָדָם חָפְשִׁי לִנְהֹג עַל פִּי נַפְשׁוֹ."
זָכַרְתִּי זֹאת הֵיטֵב כְּשֶׁמֵּתָה אִמִּי.
בספר שיריו הקודם "עם כל הכבוד לגשם" (שלפני שבע שנים כתבתי ביקורת גם על אודותיו), הקדיש סופר מחזור שירים לאביו. בספר החדש מפרסם סופר על אביו את השיר "שתי מלים":
שְׁתֵּי מִלִּים / טובי סופר
שְׁתֵּי מִלִּים שֶׁאָמַר לִי אָבִי
לִפְנֵי לֶכְתּוֹ
פּוֹעֲמוֹת בְּעוֹרְקַי,
מְשִׁיבוֹת מַיִם אֶל חַיַּי.
זהו שיר קצרצר, שאומר עולם ומלואו, אך מקפיד שלא לגלות מה הן שתי המלים שאמר האב לבנו ואשר ביכולתן להשיב מים אל חיי הבן, שנים אחרי שנאמרו.
ואחרי שכתב שירים על אמו ושירים על אביו, כותב סופר על הוריו בשיר אחד. כזהו השיר "דיירים שכרו את בית הוריי".
דַּיָּרִים שָׂכְרוּ אֶת בֵּית הוֹרַי / טובי סופר
דַּיָּרִים שָׂכְרוּ אֶת בֵּית הוֹרַי
וּמָצְאוּ בַּמְּגֵרוֹת
טֵלֵפוֹנֵי חוּגָה, סַרְגֵּל וְסִרְטֵי דַּנְטֵל לִתְפִירָה.
כְּשֶׁהִגִּיעַ הַדַּיָּר לִמְסֹר לִי אוֹתָם,
רָצִיתִי לְסַפֵּר לוֹ
כִּי בַּסַּרְגֵּל שִׂרְטֵט אָבִי קַוִּים
שֶׁהָיוּ יְשָׁרִים כְּמוֹתוֹ.
בְּסִרְטֵי הַדַּנְטֵל קִשְּׁטָה אִמִּי אֶת חַיֵּינוּ.
בְּחוּגוֹת הַטֵּלֵפוֹן חֻיְּגוּ חַיֵּינוּ הַתְּמִימִים,
וּבֵין קִירוֹת הַבַּיִת
הִתְנַהֲלוּ חַיִּים שְׁלֵמִים,
חַיִּים שְׁלֵמִים,
חַיִּים שְׁלֵמִים.
השיר, שבנקל אפשר לסווגו לז'אנר שירת החפצים, מאניש את החפצים שנמצאו בבית ההורים לאחר שדירתם הושכרה לאנשים זרים, ומספר כיצד חפצים קטנים ופעוטים היו חלק מאושר משפחתי גדול ואיפשרו "חיים שלמים".
טובי סופר הוא בן להורים שעלו מעיראק בשנות ה-50 של המאה ה-20. לאחר לכתם של הוריו, הוא מתגעגע אף לשפתם. השיר "שפה" הוא שיר געגוע.
שָׂפָה / טובי סופר
בַּתּוֹר לְבֵית הַמִּרְקַחַת שְׁנֵי זְקֵנִים.
הָאֶחָד מְדַבֵּר, הַשֵּׁנִי מְהַנְהֵן.
אֲנִי מַאֲזִין לָהֶם
וּמֵבִין שֶׁעַכְשָׁו אֶצְלָם 1951
וְזֶה מִקָּרוֹב הֵם עָלוּ מֵעִירָק.
בְּעִירָקִית שׁוֹטֶפֶת מְסַפֵּר הָאֶחָד:
"שָׁם הָיוּ חַיִּים טוֹבִים, הָיָה כֶּסֶף,
הָיוּ לָנוּ מְשָׁרְתִים.
הִיא הָיְתָה אִשָּׁה שֶׁל בַּיִת,
מִטְבָּח, יְלָדִים..."
הַשֵּׁנִי מַשְׁחִיל מִשְׁפָּט
וְהָעִירָקִית שֶׁלּוֹ צְלוּלָה
כְּמֵי הַחִדֶּקֶל.
הוֹי, שְׂפַת אִמִּי וְאָבִי,
מָה מָתוֹק
נִגּוּנֵךְ.
ואחרי כל המסע הזה, אסיים בשיר היפה "גרניום צרפתי":
גֵּרַנְיוּם צָרְפָתִי / טובי סופר
גֵּרַנְיוּם צָרְפָתִי לָבָן
צוֹמֵחַ בְּסֶדֶק הַקִּיר
לְיַד צִנּוֹר הַמַּזְגָן.
וְשְׁנֵינוּ בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ
זְקוּקִים לְמַיִם כְּדֵי לִחְיוֹת.
וְשְׁנֵינוּ עַל הַמִּרְפֶּסֶת, וְיֵשׁ לָנוּ צִפִּיּוֹת.
וּבְיַחַד אֲנַחְנוּ מַמְתִּינִים לְנֵס קָטָן –
אֲנִי וְגֵרַנְיוּם צָרְפָתִי לָבָן.
אכן, כולנו ממתינים לנס קטן. אבל "רפסודה", ספר שיריו של טובי סופר, הוא נס גדול מאוד.
כל מי שאוהב שירה ויש אהבה בליבו, יחווה חוויה נעימה בקריאת שיריו של טובי סופר.
טובי סופר הוא זוכה פרס אח"י לשירה לשנת 2020 מטעם האגודה לעידוד המחקר, הספרות והאמנות, והוא בהחלט ראוי לפרס הזה.
נהניתי מכל רגע, מכל מילה ומכל שיר בקובץ המופלא הזה – מומלץ בחום!
