"מריו- כתבתי כדי לנסוך בי אומץ- לא לקח עמו את העולם, הוא לקח רק את עצמו. והרי את אינך האישה מלפני שלושים שנה, את של הזמן הזה, היאחזי בזמן הזה, אל תיסוגי, אל תלכי לאיבוד, החזיקי חזק בעצמך. זנחי את המונולוגים הבטלניים או המשמיצים או הנזעמים. בטלי את סימני הקריאה. הוא הלך, את נשארת. לא תיהני יותר מברק עיניו. ממילותיו. אז מה? ארגני את ההגנות, שמרי על שלמותך, אל תיתני לעצמך להישבר כמו חפץ לקישוט בסלון, את לא קישוט, שום אישה אינה קישוט." עמוד 62

תקראו שוב ושוב ושוב את הפסקא הזו מתוך הספר המטלטל של פרנטה.

לא מזמן סיפרו לי על אישה מצליחה, בעלת קריירה, נסיון ושם מוכר בארץ ובעולם, שחרב עליה עולמה. בעלה נטש אותה. והאופן שהוא עשה את זה היה באמצעות השתלטות על כל נכסיה וההכנסות של עשרות שנים שהיא הביאה לחייהם המשותפים. הותיר אותה ואת ילדיהם מחוסרי כל.  האישה אוספת את הרסיסים, מאחה את השברים, משנה מסלול ובעיקר לא מבינה כיצד היא לא הייתה מודעת וראתה את כל הסימנים להתרחשות הכואבת הזו.

ימי הנטישה מספר את סיפורה של אולגה בגוף ראשון. במילים קשות, נוקבות, גסות, שנותנות לקרוא את ההרגשה עד כמה היא פשוט הולכת לאיבוד ולא מוצאת במה להאחז. לא בילדים שלהם, לא בחברים שהיו וישנם, לא בשיגרה. כלום. הכל מתנפץ בבוטות ובזעם עצום. השפה של פרנטה בחלקו הראשון של הספר היא שפה של קללות, ניבולי פה, מין וגועל. גם אם לא קל לקרוא את הכתוב- זו אחת הפעמים הבודדות שבהן זו הדרך לבטא את הרגש של אדם שננטש. הוא רוצה לעזוב הכל,  לפגוע בכל הסובבים אותו, להכנס בעצמו ובעיקר איך הוא לא קרא את הכתובת על הקיר.

"תיעבתי את המחשבה שהוא יודע עלי הכל, ואילו אני יודעת עליו רק מעט או לא כלום" עמוד 25. מחשבה שעוברת בננטשים למיניהם.

"מעל לכל, איזו טעות היתה זו לחשוב שלא אוכל לחיות בלעדיו, בעוד שכבר זמן רב לא הייתי בטוחה שיחד אתו אני בחיים." [157].

ב-212 מצליחה (או מצליח- לא ברור כי הרי אנחנו לא ממש יודעים מי מסתתר מאחורי השם פרנטה) הסופרת לתאר את עולמה של אולגה לאחר שבעלה מודיע לה בשיחת "זו לא את זו אני" שבזה הסתיימו חיי המשפחה המשותפים שלה. ומה עושים עכשיו? כיצד קמים מהשברון העצום? ולפתע גם ילדיהם הופכים לנטל עבור הנוטש וגם עבור הנוטשת. אין דבר להאחז בו כדי להתרומם.  וכמאמר הקלישאה עד שלא יהיה רע מאוד לא יהיה טוב.

עמ' 122-123 מתארים סצנה של תהומות הנשייה שמגיעה הגיבורה. היא נעולה בבית ללא יכולת לצאת. הטלפון מנותק. אין איך להודיע לעולם החיצון על מה שקרה. וממש יש הרגשה שחייבים להביא את כל כוחות ההצלה כדי להפיח חיים בבית שהתרוקן. ולאט לאט השפה מתרככת, הדמויות נרגעות, הדברים נכנסים למסלול נינוח יותר.

עמי 212 סוף הספר:

"נפלתי"

"ולאן הגעת?|

,לשום מקום. לא היה שום עומק. לא היתה תהום. לא היה כלום"

אלון אלטרס הוא המתרגם שאחראי על תרגום כל ספריה של פרנטה. עושה עבודה טובה לאורך כל הספר. ואף למדתי מילה חדשה בעמוד 210 מכבנה- סיכה לשיער. אולי אפשר היה לוותר על המילה הזו.

על עטיפת הספר ציור של אנרי מאטיס שמראה אישה חצויה בצבעוניות מרשימה. מרמזת על הצפוי בספר.

זהו הספר הראשון שקראתי של הסופרת האיטלקית הכל כך מדוברת, ומה אני אגיד לכם לא נפלתי ממנו (כנראה ציפיתי ליותר) אך מהכתיבה דווקא כן. מאוד אהבתי את הכתיבה המיוחדת והלא שגרתית.

הספר מספר על אישה שביום בהיר אחד, ללא התראה מוקדמת, אחרי שנים של זוגיות טובה, עולמה חרב עליה כאשר בעלה קם ונוטש אותה ואת שני ילדיהם לטובת בחורה צעירה בת 20. בהתחלה, אולגה לא יודעת איך להתמודד עם נטישתה הפתאומית של בעלה והבגידה הקשה, היא הופכת להיות עצובה וממורמרת, עצבנית ומלאה ברגשות אשם עד שהיא מתפרקת ממש לאלפי רסיסים ומגיעה למקומות נמוכים ושפלים ומתוך האפלה הזו היא מנסה לקום ולאסוף את עצמה מחדש ועוברת תהליך של השלמה עם עצמה ועם הנטישה של בעלה.

הספר מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטה של אולגה, דבר שלדעתי תרם לאותנטיות ולעוצמה של הסיפור.

הכריכה שונה ואף מוזרה הייתי אומרת ולכן היא סיקרנה אותי. לאחר שסיימתי לקרוא את הספר הבנתי את המשמעות שלה ואני חושבת שהיא באמת מתאימה ומשקפת את הספר.

הכתיבה הייתה מצד אחד גבוהה, יפה ועשירה ומצד שני, בוטה, ישירה ונוקבת, והאמת שזה הפתיע אותי, לא ציפיתי לכתיבה כזו חדה שחדרה לי מתחת לעור.

הייתי אומרת שמשהו בכתיבה המיוחדת הזו גרם לי להמשיך לקרוא את הסיפור, למרות שהוא לא סחף אותי, ולא מיהרתי לסיים אותו כי כפי שאמרתי הוא לא הכי משך אותי ולכן לקח לי כשבועיים וחצי עד שסיימתי (דבר שלא קורה בד''כ).

אני לא מצטערת שקראתי את הספר כי בכל זאת לא נשארתי אדישה אליו, יש משהו מיוחד בכתיבה ובסיפור שעשה לי משהו, שעורר אותי, שהשפיע עליי, שגרם לי לחשוב על מהות הזוגיות, על ילדים, עליי כאישה וכרעיה ועל השיגרה בחיי הנישואים. ספר שבאמת מעורר מחשבה.

מי שאוהב/ת ספרים מיוחדים,  מעוררים, עם עומק ויש לו/ה סבלנות אני ממליצה לו/ה לקרוא את הספר השונה והמיוחד הזה, אך מי שמחפש/ת ספר קליל וסוחף זה כנראה לא הספר בשבילו/ה ולכן הקריאה לשיקולכם.

חשוב ביותר - הרי לכם עצה לפתיחה: אל תקראו את הכתוב על הכריכה האחורית...

אישה ננטשת – אין סוף רומנים מתארים אישה שננטשה על ידי בעלה/אהובה, אך קוסמוס שחור שכזה רווי ייסורים, סבל ובלבול - הותיר אותי חסרת חמצן. כבר בשורה הראשונה רציתי לעצום עיניים. כבר בפסקה הראשונה נכנסת הגיבורה למשבר. היא 'מתפזרת' וסוחפת איתה את הקורא למצב לימינלי המתואר בדרך כלל בריטואל חניכה המקובל בחברות מסורתיות. הביטחון בידע, במציאות , בקיום הרגיל מתאדה והגיבורה אולגה מוצאת עצמה מהלכת מושפלת בתוך בוץ טובעני כשהיא חנוטה בערפל סמיך. "משהו לא מתפקד בחושים שלי. סירוגין של תחושות, של רגשות. לפעמים אני נסחפת, לפעמים אני נבהלת". וכך הזמן נתמתח ואולגה מעבירה כל יום ברדיפה אחר ניסיון לתפקד כאדם וכאם. כל פעילות טריוויאלית הופכת למעמסה בלתי נסבלת. "חשתי שאני עסוקה בשתי חזיתות: היה עלי לשמור על יציבותה של המציאות העובדתית ולבלום את זרימת המחשבות והמראות המנטליים; ובו-בזמן היה עלי לאזור כוחות ולדמיין את עצמי כסלמנדרה המסוגלת לעבור באש בלי לחוש כאב". גם כשתם היום המריר והסהרורי, היא נותרת חסרת שליטה. "והלילות, שממילא היו מעוטי שינה, הפכו לעינוי. מהיכן אני באה ומה אני הופכת להיות?" היא צריכה להשכיח מעצמה את עצמה כדי לחזור ולתפקד ועל כן היא כותבת עצמה לדעת. "כשהעט היתה חותכת עד כאב באצבעות הנפוחות, והעיניים נעשו עיוורות מבכי, הייתי הולכת לחלון... בשעות הארוכות הללו הייתי הזָקיף של הכאב, עמדתי על המשמר יחד עם המון מלים מתות". ובתוך העיסה של המילים הכתובות – "לא ידעתי למצוא תשובה לסימן השאלה, כל תשובה אפשרית נראתה לי אבסורדית. אבדתי בתוך ה'היכן אני נמצאת', בתוך ה'מה אני עושה'. הייתי אילמת לנוכח ה'למה' ".

יום רודף יום; שבוע תם ואחֵר מתחיל; חודש עובר ואחר חולף ואולגה אינה מצליחה לצאת מהייסורים, הכעס והבלבול. "נראה לי שאני רק נשימה לחוצה בין שני החצאים המחוברים ברישול של אותה דמות עצמה". היא מודעת לעובדה שהיא מהלכת על חבל המתוח מעל תהום והנפילה היא רק עניין של זמן. "סדרי מחדש את העובדות" היא אומרת לעצמה אולם במהלך הלילה "משהו בתוכי ויתר ונשבר. התפוררו אצלי היגיון וזיכרון, כאב ממושך מדי מסוגל לגרום לכך".

אלנה פרנטה הוא שם הפסבדונים של הסופרת המעולה הזו. ביני לבין עצמי אני חושבת שיתכן שהצילום הגרפי של מצב הנפילה אל סף השיגעון, ואותה צבעוניות פראית האופיינית לה, אפשריים אך ורק במצב בו זהותו של אדם נשארת חסויה מאחורי פרגוד של אנונימיות.

אולגה כבר כמעט בת 40. על גופה המצומק ניכרים סימנים של גיל מתקדם והריונות. על פניה צבועה מסכה של איפור שבלעדיה היא לא יוצאת מהאמבטיה. היא מאוד מודעת לדמותה הניבטת מהמראה ומקפידה על הטיפוח העצמי כפי שמקפידה על ניהול משק בית ביד רמה ובהצטיינות. היא עקרת בית למופת המטפחת את הקריירה של בעלה, מגדלת את הילדים ושולטת בניהול השוטף של הבית.

את חלומה הגדול להיות סופרת של מילים חדשות ורעיונות גדולים על פמיניזם וחוסן האישה היא נוטשת. כמעט האמנתי לה, לאולגה, שהיא באמת קיימת והיא זו שכתבה את הסיפור שזה עתה סיימתי לקרוא, שזו הביוגרפיה שלה. הצלחתי לשכוח שהיא רק דמות מספרה של אלנה פרנטה [ועוד אחזור לזה], עד כדי כך הסיפור ההזוי הזה נשמע לי אמיתי.

"באחר-צהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי." [7].
בדרמטיות הזו מתחילה אולגה לספר את סיפורה. מריו והיא נשואים כבר 15 שנה והורים לשני ילדים, ג´אני בן 10 ואילריה בת 6 וחצי, ויש להם את אוטו, כלב זאב. היא הכירה אותו בגיל 22 כשעוד חלמה על קריירה ספרותית ובהתאהבותה הגדולה הלכה אחריו מסביב לעולם לצורכי עבודתו כמנהדס. במשך כל השנים היא תמכה בו וגילתה סבלנות לתפארת ועתה הוא מפיל עליה פצצה כרעם ביום בהיר – הוא עוזב.

כשאולגה הייתה ילדה קטנה בנפולי הייתה להם שכנה עליזה וטובת לב, מטופחת ומדושנת שתמיד חייכה וחילקה סוכריות לילדיה ולילדי השכונה וחיה באהבה גדולה עם בעלה. ואז, לילה אחד החלו צעקות רמות בוקעות מדירתם. אחרי קרבות רבים בין השניים שהדהדו בשכונה הבעל קם ועזב אותה. אולגה, הנחבאת תחת שולחן התפירה של אִמה ומאזינה לריכולי התופרות, למדה כיצד מתדרדר מצבה הנפשי של השכנה וראתה בעיניה כיצד הפכה מדמות חיונית לצלם אפרורי הנע כרוח רפאים. לבסוף הצליחה אותה אומללה לשים קץ לחייה. לימים היא תזכר כאישה הירוקה.

על אולגה זה מותיר רושם עז. כשבגרה החלה קוראת בספרוּת על נשים חלושות והכריזה על כוונתה להיות סופרת מסוג אחר ולברוא את צלֶם האשה החזקה והמשוחררת שאינה כנועה לשלשלאותיו של גבר. ההיפוך הגמור מן האשה השבורה של סימון דה-בובואר, לא עוד אנה קרנינה אומללה, שכן, היא באה ממקום של למידה ויש בידה את אפשרות הבחירה שלא להפוך לתת אשה.
"והרי את אינך אשה מלפני שלושים שנה. את של הזמן הזה, היאחזי בזמן הזה, אל תיסוגי, אל תלכי לאיבוד, החזיקי בעצמך חזק." [62].

אבל הנטישה היא חדה וחותכת מיד ברגע הפגיעה ואין די זמן לזכור את כל ההבטחות על עצמאות ושחרור האישה. גם אם בתחילה מנסה אולגה לשמור על קור רוח, חשיפת האמת שמאחורי הנטישה, עוצמת הבגידה, היא זו שמטלטלת אותה ואולגה עוברת תהליך ארוך ומייסר הכולל מספר שלבים בדרכה אל התחתית השחורה.

כאמור, בתחילה שומרת אולגה על סבלנות ומגלה הבנה כלפי בעלה המבולבל. היא כבר זכתה להכיר את ריק המשמעות שתוקף מדי פעם את חייו והיא מצפה שיתעשת וישוב לעצמו. אולגה מחליטה לעשות את מלאכת הבחינה המדוקדקת של שנות חייהם ולחפש היכן ארע הדבר שגרם לבעלה ללכת ממשפחתו והאם פיתוי בצורת בית מתפקד כהלכה, אשה מטופחת וארוחה כלבבו, יש בכך להשיבו אליה.

תוך כדי הבדיקה הזו, אולגה מסיקה כי ייתכן מאוד ומדובר באישה אחרת. משנתברר לה כי זו אמת היא יוצאת מכליה ומאבדת את העשתונות. השלב הבא הוא ביטול כל שלוות נפש. אולגה כבר לא בוררת את מילותיה בקפידה. היא משלחת חצי ארס וניבולי פה בחוג מכריהם ואף בראשה היא מתכננת תרחישים בוטים וספוגי סקס משולח רסן.

במקביל להתפרצויות הזעם, אולגה מפתחת אפאתיות כלפי משק הבית שאותו ניהלה עד כה ביד רמה. לפרקים, אותה אפאתיות מחלחלת בה גם כלפי ילדיה. מקן משפחתי חם הופכים הילדים לעול שאליו מתווסף העול שבתפקידים שעד כה היו של בעלה. היא מרגישה כיצד כל הנטל רובץ בכל אונו עליה בלבד. ילדיה מוזנחים והיא לא אחת מייחלת לברוח מהם, אך נבהלת ושבה על עקבותיה.

בשלב הבא אולגה כבר מותשת מן העול החדש שנפל עליה ומנסה בכל כוחה להשליט סדר בחייה. היא מנסה להתנצל בפני חוג המכרים שבו עלבה לפנים ומתכוננת לטפל בבעיות שצצו ועלו בבית. נקודת שבירה נוספת מגיעה כשהיא נתקלת בבעלה ובמאהבת ברחוב. על תנוכי אוזניה של המאהבת הצעירה החטובה מנצנצים תכשיטיה שלה. בשלב זה מתפרצת ממנה האלימות הנפוליטנית הקשה. אולגה מאבדת שליטה והאובדנות במרחק פסע ממנה.

מכן ואילך, ההתפוררות הנפשית מאיצה את דלקת העצבים הגוססים. אולגה מאבדת את שפיותה. הקורבן הראשון הנקרה בדרכה הוא השכן – היא משתמשת בו ככלי לניגוח עצמי שלה בעודה מורידה עצמה אל תת ההתנהגות האנושית והביזוי העצמי. משם היא עולה אל ביתה ההופך מִבצר ומקבלת התמוטטות עצבים קשה ואכזרית. באחריותה לטפל בשני ילדיה ובכלב, אך כיצד תעשה זאת אם אין היא מסוגלת לטפל בעצמה?

"מעל לכל, איזו טעות היתה זו לחשוב שלא אוכל לחיות בלעדיו, בעוד שכבר זמן רב לא הייתי בטוחה שיחד אתו אני בחיים." [157].
אולגה כבר לא מחכה שישוב וגם אינה רוצה בכך. היא יודעת שמריו היה רעל בשבילה זמן רב ושעתה הגיע הזמן לתת לה מקום ביטוי בחייה. אך נשאלת השאלה כיצד היא מביאה את התובנה הזו לכדי יישום כשהיא עוד כבולה במעטה האופל.

התיאורים קשים מנשוא. אולגה מאבדת כל צלם אנושי וכל יכולת לבצע דברים פשוטים שבשגרת הימים. כשהיא מנותקת מן העולם החיצוני הסובב וכלואה בביתה הלוקֶה בקדחת והמוות מרחף מסביב, עליה למצוא את דרכה החוצה מן החושך שבנפשה ולטפס אל השפיות. השיגעון אוחז בה בחוזקה ומנתקה מהמציאות אל נבכי הפסיכוזה. אולגה נבחנת בכוחן של כלל הנשים, האם ביכולתן לרפא את עצמן מן החולי שהגברים הדביקו בהן. בכל השלבים הללו מלווה אותה האשה הירוקה מזיכרונות ילדותה. תפקידה אינו מסתכם בזיכרון עצוב ומחליא והיא מתיישבת בקרקעית מוחה של אולגה, מרחפת לפניה ומכוונת את דרכה.

חיפוש על שם המחברת מעלה כי אלנה פרנטה הוא למעשה פסבדונים. זהותה של המחברת אשר הסעירה בפרוזה זו אינה ידועה והיא שומרת בקנאות על אלמוניותה. זה בעצם מה שמחזיר אותי לאותה תהייה, האם אולגה קיימת והאם אין זו עלילה כי אם סיפורה האישי של אשה שאבדה בתחתית תהום הנשייה, מצאה את דרכה החוצה משם ובאה לספר.

לסיכום: ספר מטלטל שגם כוח הכבידה לא יתרצה מולו והוא מושך אותך אל תוך נבכי הנפש המדממת וחשכת הלב. גם למי שאינו מחבב שימוש בשפה זולה, נהיר כי שימוש זה מחוייב המציאות כדי להמחיש את ההתרסקות. מסמך מיוחד שחייבים לקרוא, ממליצה בחום.