חבר קרוב אמר לי פעם, שהחיים מורכבים מתקופות קשות שביניהן יש... תקופות קשות. טרם החלטתי אם מדובר במשפט יותר עצוב או יותר מצחיק; מה שבטוח - לקוראי הרומן "סטונר" יימסרו שפע של הוכחות לכאורה לנכונותו, בטח אם אתה -נניח- בן למשפחה אמריקנית חקלאית מהדרום בראשית המאה העשרים, אנשים שתכלית חייהם התבטאה בניסיונות נואשים להוציא את לחמם מחלקותיהם הצנועות ושראו את עצמם גוועים במקביל להתדלדלותן של החלקות הללו, עם השנים. יצא לי לצפות קצת בשבת האחרונה בתכניות ה-Nat.Geo, אלה העוקבות אחר חייהם של מתיישבים בודדים באזורים פראיים באמריקה ומה נגיד לכם - אין הרבה שינוי גם מאה ומשהו שנים אחרי גלי הנהירה הגדולים בעקבות הזהב ושאר חלומות נואשים, של כל מיני טיפוסים שקיוו לצאת בין לילה ממעגל חייהם העלובים. במשפט אחד: אז כהיום, יום ללא הכנסה הוא יום שעשוי לשלוח אותך ואת משפחתך לישון רעבים. חד וחלק.
 

אלא ש"סטונר" איננו רומן 'קלאסי' בשום צורה ואופן. סיפור חייו של ויליאם סטונר לכאורה איננו מרתק במיוחד, אין בו הפתעות מרעישות או תהפוכות גורל מפתיעות והוא מתרחש רובו ככולו בין כתלי אוניברסיטת קולומביה ובביתה הפרטי של משפחת סטונר. זהו סיפורו של נער חווה, הבוחר במסלול חיים שונה מזה שיועד לו לכאורה 'משמיים' (לרשת את הוריו החוואים ולהמשיך אחריהם במסלול חיים של עבודת כפיים קשה - בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום), אך עם הזמן, לאור כישלון נישואיו כמעט מיומם הראשון וחוסר ההערכה המקצועית שהוא חווה באוניברסיטה, הוא מגיע לשאול את עצמו האם אלה החיים שקיווה לעצמו ואף - "האם אלה חיים השווים לחיות אותם". לא פחות. כמו כולנו, בכל יום...
כך שעלילתו של "סטונר" היא בעיקר אמצעי להעברת מסרים: מאבקו של אדם בודד, פשוט בהלכותיו וצנוע בשאיפותיו, להגשים את חלומותיו הקטנים על אף חוסר היציבות שסביבתו מייצרת (בעיקר אשתו הנוירוטית והבוס הטמבל) - והצלחתו בכך, אגב הישארותו נאמן לערכיו ולעקרונותיו; ומעבר לכך, א-פרו-פו מציאות ימינו ההפוכה בתכלית, נכונותו לשלם על כך מחיר כבד הכולל פקפוק ביכולתו המקצועית ונידוי חברתי. 
 

מעניין ויותר מכך לציין, את ההקבלה שבין תלאות חייו של ויליאם סטונר -גיבור הספר- ובין אלה של ג'ון וויליאמס -הסופר: שניהם צאצאים למשפחות חקלאיות קשות-יום, שניהם נעשו מרצים באוניברסיטה, שניהם נפלו קורבן לעמיתים בעבודה עם מזג רע ויצר נקמנות ושניהם כתבו ספרים שנתקבלו באדישות אצל הקהל הרחב. במקרה של וויליאמס, כבר יותר מחמישים שנה שמרצים לספרות מוכרים בעולם כולו וגם כמה חובבי קריאה שנתוודעו לספריו למרות הכל, מופתעים מכך שהאיש לא פרץ את גבול 'הקוראים המקצועיים', לא מכר ספרים בטונות ונותר לפיכך "סופר של סופרים". בניגוד, למשל, לג'ון סטיינבק או -בטח- לג'.ד. סלינג'ר, שכתבו (בין השאר) על נושאים דומים אבל דווקא כן הצליחו לחקוק את שמותיהם על לוח המופת של הספרות האמריקנית והעולמית. הפסד שלו? הפסד שלנו.
 

"סטונר" הוא ספר מופתי. מהודק. מרגש. מעורר בך רגשות עזים של חמלה והזדהות. מכמיר לב, בעברית. מפתיע בפשטותו ומנצח במסריו. רציתם ספרות יפה ומעשירת-רזומה, שתהיה גם קולחת, גם קלה לעיכול וגם תותיר תחושה של 'קריאה משמעותית'? קיבלתם.

נ.ב. ספויילר: הרגע היחיד ברומן שבו יוצא מישהו נחרצות להגנתו של סטונר (מדובר בפינץ', ראש סגל האוניברסיטה, חברו משכבר הימים) - לא מותיר עין אחת יבשה. כמו נבחרת כדורגל עלובה מהמזרח התיכון, שרגילה לחטוף מכולם, ופתאום נותנת בראש למעצמה אירופאית ענקית במשחק חוץ, ומונעת ממנה עקב כך עלייה וודאית למונדיאל...

אלמלא ההצטרפות המבורכת שלי לסימניה, סביר להניח שהספר המדובר הזה היה מוצא לו מקום של כבוד ברשימת הספרים המיועדים לקריאה, ואשר לא אצליח לממש את קריאתו לעולם. אחד התסכולים הגדולים שלי נובע מחוסר יכולתי לקרוא ולו אחוזון אחד קטן מכל הספרים שאני רוצה. 



הספר זכה לקשת רחבה של ביקורות פה בסימניה, בהן ביקורות של כותבים אהובים עלי במיוחד: אלון דה אלפרט, yaelhar, מחשבות ועוד רבים וטובים גמרו עליו את ההלל, בו בזמן שנצחיה הביאה ביקורת שלילית שנונה ומנומקת היטב. בצר לי חיפשתי נואשות את הביקורת של אפרתי (מבחינתי, הסמכות הספרותית העליונה), אך כל מאמציי עלו בתוהו וסקרנותי רק התגברה. הסקרנות הרגה את החתול? הסקרנות הרגה את העקרב... 



טוב, את הספר קראתי, ולאחר מכן התלבטתי אם לכתוב עליו סקירה. הרי דשו בו כבר עד כדי מיאוס, ומה כבר מסמר אחד קטן יכול לחדש? ובכל זאת, כיוון שהספר עורר בי מטען רגשי רב, החלטתי לכתוב.



אפצח דווקא במגרעה הבולטת שלו, בעיניי, אותה היטיבה נצחיה לתאר. ויליאמס מרבה בתיאורים וממעיט בהדגמות. הוא מספר לנו המון על סטונר, אך ממעיט להדגים ולהמחיש את הדברים. אז אנחנו קוראים, למשל, שסטונר היה מורה טוב ושהוא הבין אחרי כחודש שחיי נישואיו הם כישלון. והיכן ההדגמות? היכן הסצנות והדיאלוגים שממחישים לנו זאת? 



נצחיה הוסיפה וכתבה בחינניות על העלילה הקלושה, וגם כאן אני מסכים עמה. העלילה היא בעיניי נדבך חשוב מאוד מן הספר, ועלילה שמשתרכת בעצלתיים גורעת מן ההנאה שבקריאה, תהיינה דקויות הכתיבה חדות ככל שתהיינה, ותפתחנה צוהר לעולמן של הדמויות ככל שתפתחנה. העלילה ב- "סטונר" היא קלושה, והדבר בהחלט בעוכריו של הספר. 



ועכשיו, במעבר חד, אולי חד מדי, אני רוצה לכתוב שלדעתי הספר טוב מאוד...



מה אהבתי בספר? אהבתי מאוד את סגנון הכתיבה (למעט, כמובן, היעדר ההדגמות). הסגנון הוא חסכוני במילים, אך לא דל או רזה מבחינה ספרותית. המשפטים קצרים, כל מילה במקומה, לכל מילה יש חשיבות. הספר עתיר בצמדי מילים שנונות במיוחד, לדעתי, כמו "הדר מרופט" או "חיוך נטול הומור", וכמו כן במשפטים חכמים שנצרבו בזיכרוני. על קצה המזלג: "להביט בחטף במרירותם הטהורה והמאכלת של העלומים", "חייהם כלו בעמל נטול חדווה". 



אהבתי מאוד את דמותו של סטונר. הפסיביות המפורסמת שלו וכניעתו לסובבים אותו ובראשם לאשתו עלולים לשוות לו בעיני אחרים אופי תבוסתני. אני ראיתי בפסיביות הזו ביטוי לשלוות נפש, לטוב לב, לאנושיות. סטונר הוא ביסודו אדם טוב, רגיש ומרגש, והוא הצליח לחדור ללבי ולנימי נפשי. 



הספר מעורר הרבה תהיות ומחשבות, והוא הוביל אותי הישר אל קהלת המקראי ואל ה- "הבל הבלים הכול הבל" המפורסם שלו. מה באמת שווים החיים שלנו? פועלינו? הישגינו? האם באמת אנו יכולים להותיר חותם בעולם, ומה בדיוק שווה החותם הזה – עבורנו ועבור הדורות הבאים? סטונר לא היה ראש ממשלה, אף לא פרופסור לרפואה שגילה טיפול מציל חיים למחלה חשוכת מרפה. "כולה" מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה. ועדיין, מדובר באדם רב עשייה בתחום האהוב עליו: כותב ספרות בעצמו ומורה אהוב לספרות. אך האם יש בכך משום הטבעת חותם אמתית? האם באמת אדם יכול להותיר את רישומיו לאחר מותו, או שמא האדם נולד, חי ומת. ואז, כשינעמו לו רגבי עפרו, האם באמת יש חשיבות מבחינתו אם הוא היה בחייו פועל ניקיון או מנהיג דגול?

לסיום אצטט פסקה אחת יפהפייה, חזקה וכואבת מן הספר (עמוד 113) – "עכשיו הם טמונים באדמה שהקדישו לה את חייהם. אט אט יפלשו הלחות והרקב אל תיבות העץ שמכילות את גופיהם, אט אט ייגעו בבשרם, עד שיאכלו לבסוף את שרידי ישותם האחרונים. והם יהפכו לחלק חסר משמעות מן האדמה העיקשת הזאת, שהקדישו לה את עצמם לפני זמן כה רב". 



ממליץ לכם בכל לב על הספר!

לספרו של ג'ון ויליאמס, "סטונר" (ידיעות ספרים. תרגום: שרון פרמינגר), הגעתי דרך המלצה של אחת מתלמידותיי. כשראיתי, שעל כריכתו מתנוססת הביקורת מן הניו יורק טיימס, "סטונר הוא יותר מרומן גדול: הוא רומן מושלם," נתקפתי בסקפטיות. אינני אוהב לקרוא בספר, שכבר חזיתו מכריזה עליו כמושלם. אבל אני מוכרח להודות שנשביתי בקסמו די מהר.

"סטונר" הוא רומאן איטי, מאופק וכבד ראש. הוא מספר את סיפור חייו של נער חווה אמריקאי, לפני מלחמת העולם הראשונה ועד אחרי מלחמת העולם השנייה, ועוקב אחר תהליך היהפכותו מנצר למשפחת חקלאים קשת יום לפרופסור לספרות אנגלית, נישואיו, שברון יחסיו עם אשתו ובתו, התאהבותו בתלמידה – והתמודדותו עם קונפליקט קשה עם עמית אקדמי. יותר מכך לא אספר, כדי לא לפגום בהנאת הקריאה.

אבל אף על פי שיש כאן דמות ברורה, יש פרוטגוניסט ויש אנטגוניסט וקונפליקט עז ורב יצרים שמתלקח ביניהם, זהו אינו ספר עלילה במובנו המקובל. ראשית, מפני שהוא מסופר מנקודת המבט של סטונר, וסטונר הוא איש מאופק, כמעט כבוי, מין גיבור פסיבי, שבקושי נענה לאתגרי החיים, עד שהם ממש מכריחים אותו לפעולה, וגם אז פעולתו חרישית וממועטת. אבל עזה. שנית, סגנון הסיפר כאן מלא תיאורים מדוקדקים, מפעילים את מרב החושים. בתחילה הם מעוררים רושם עצום בלב הקורא. בשלב מסוים הם עשויים להתיש. אבל הם ממחישים עד מאוד הן את תפיסת העולם של סטונר, הן את אופן קליטתו את המציאות – והן את כשרונו המובהק של הסופר.

בסופה של קריאה, נותרתי עם תחושת מתיקות ושלווה עמוקה. חשתי מנוחם, משום מה. מפני שיש משהו באופן שבו סטונר תופס את העולם, מקבל אותו ומגיב עליו, שמעורר בקורא רצון להיות קצת כמוהו. מאופק, לא איש קצוות, הטועם מן העולם במתינות וגם לא מתיר לו לעבור על גבולותיו.

נדמה לי, שזהו ספר חובה לכל תלמיד כתיבה, מפני שהוא מלמד איך כותבים מנקודת מבט, איך מאפיינים דמות לעומק, איך עובדים עם תיאורים ורשמי חושים, איך מעבירים רקע היסטורי ונסיבות מן התקופה, מבלי לשעמם, ובעיקר, איך מחזיקים את החוט הדק והסמוי מן העין, המושך את ליבו של הקורא אל הדמות ואל עלילתה, גם מבלי שהיא נתפסת לדרמה גדולה.

כתמיד, תרגומה של שרון פרמינגר מענג מאוד את הקריאה.

איך נתחיל לתאר ספר שכל מהותו הוא סיפור חייו של אדם מן השורה שחייו מתחילים 1891 ומסתיימים ב-1956 , אדם שעבר שני מלחמות עולם בעודו מרצה באוניברסיטה חיי חיים רגילים (או המתיימרים להראות רגילים) ומה הופך סיפור פשוט שכזה לסיפור המושך את הלב ?
וויליאם סטונר נולד במשק קטן במיזורי הוא גדל להורים קשי יום שעבדו כל חייהם בחווה. הוא גדל לתוך המציאות של הציפייה להמשיך את חיי הוריו כחקלאי בחווה, לגדול להתחתן עם "האישה הקטנה" זו שתדאג לכל צרכיו. וכך הוא מתחיל לנווט את חייו.
בגיל 18 הוא נשלח ע"י הוריו לאוניברסיטה בקולומביה ע"מ ללמוד חקלאות בכדי שיחזור למשק עם השכלה מתאימה לפתח את המשק קדימה לתוך המאה ה-20.
במהלך קורס באנגלית אותו הוא לוקח כחלק מחובותיו לתואר ראשון הוא מתעורר להבין שהספרות האנגלית היא העתיד שלו ופורש מלימודי החקלאות לטובת לימודי ספרות אנגלית.
עם השנים הוא נישא לאדית בחורה יפיפיה אך מנוכרת ומגלה כי הנישואים והאהבה אינם מה שהוא ציפה להם... נולדת לו בת המביאה לו שמחה אבל היחסים בתוך המשפחה עומדים למבחן...
סטונר הוא אדם פשוט לחלוטין הוא סיפור שיכול להיות מסופר על כל אדם. לכן מצאתי את עצמי מזדהה עם הגיבור שנאלץ להתמודד עם התככים בתוך הפקולטה לספרות , עם הקושי להחליט האם להצטרף אל המלחמה באירופה , עם הקושי ליצור קשר חברי עמוק עם הסובבים אותו, עם ההתמודדות עם אובדן , אובדן החלומות אובדן האהבה.
הוא אדם שלא נכנע לחיים אלא חי אותם כפי הבנתו למרות תחושת הכישלון , האכזבה שלעיתים אוחזות בחייו.
הוא אדם שמכיר את עקרונותיו ויודע לחיות לפיהם.
הוא אדם פשוט אך בהתבוננות פנימה הוא אדם שיודע לנווט את זרימת החיים לכיוונים שלו.
קל מאוד להזדהות עם הדמות ...
הספר בתחילתו קצת מתנהל לאיטו אך מהשליש השני הספר זורם ומצאתי את עצמי תוהה על קנקנו של הגיבור , ומתוך כך עלו גם שאלות על חיי שלי.
הספר מסתכם במשפטים היפים האלו:
"הוא ביקש לעצמו את הדבקות ואת תשוקתם היציבה ומהמקשרת, גם אלה ניתנו לו והוא לא ידע מה לעשות בהן והן מתו. הוא ביקש לעצמו אהבה והיתה לו אהבה ... "
כולנו מסתכלים על חיינו בכל שלב בחיינו , הספר הזה הוא סיפור שנותן לנו להסתכל על חיינו דרך הגיבור האם אנחנו מרוצים מהם ?
אני ממליץ בחום על הספר ...
 

הכריכה של הספר מלאה במחמאות על הספר. על גבי השער כתוב" סטונר הוא יותר מרומן גדול הוא רומן מושלם"

אינני יודעת , מהו רומן מושלם? אבל אני כן יכולה לומר, שהספר הזה הוא ספר מיוחד, מעניין, מעורר למחשבות, להזדהות וגם נוגע ללב.
כמה שורות מן הכריכה:" סטונר, ספרו המופתי של הסופר האמריקאי ג'ון ויליאמס (1992-1994) הוא סיפורו של נער חווה שהולך ללמוד באוניברסיטה ונעשה מרצה לספרות אנגלית. זהו סיפורו של גבר שעד סוף ימיו נותר נאמן לעצמו, לערכיו ולשליחותו, חרף כישלונו בעיני העולם וחרף תסכוליו האישיים......"
זהו סיפור על אדם שאינו מעניין באופן מיוחד. סיפור חייו מובא כאן ברצף מילדותו בחווה החקלאית הדלה של הוריו שאינם מרבים לדבר , ועד לפרישתו כדוקטור לספרות , ועד מותו.
חייו אינם מאופיינים בסערות מיוחדות. הוא הולך במין מסלול שבחר, תחילה סטודנט, מרצה וחוקר ספרות, נישואין, הפיכתו לאב, חריגה קצרה מן המסלול באהבתו לתלמידתו ופרידה כואבת, מחלה.
נדמה כאילו שנותיו בבית הוריו עצבו את עולמו ואת אישיותו.  הוא בא ממשפחה שעבדו את האדמה הצחיחה בעמל רב. זו הייתה דרך חיים, להמשיך בה בלא לסטות ממנה כהוא זה.
זהו החוט שמקשר בין סטונר לביתו, וזה החוט שעובר כחוט השני גם בחייו שלו.

" הוא חשב על המחיר שגבתה האדמה, שנה אחר שנה. האדמה שנותרה כפי שהייתה, קצת יותר צחיחה, אולי קצת יותר דלה בגידוליה. דבר לא השתנה. חייהם כלו בעמל נטול חדווה, כוח רצונם נשבר ותבונתם התקהתה "עמ'113 .
בבית זה , שלא דברו בו הרבה, שהבדידות שרתה בו גדל סטונר , הוא לקח עמו אל המשך חייו את התכונות האלה שהתקבעו בו.
מה שאפשר להגיד על סטונר, שהוא אדם המרותק אל מקום אחד.
איננו יודעים הרבה על עולמו הפנימי.
אנחנו יודעים כל מה שאפשר על דרכו של סטונר בחיים, אבל מה שהניע  אותו נשאר חתום בפנינו.
הוא חי את חייו במין השלמה. נישואיו היו אומללים מאד, חסרי אהבה, אך הוא לא עשה דבר כדי לשפרם.
רק בהזדמנות אחת, אנו רואים אותו נאבק, מתעקש על עמדותיו. הוא בוחר להתעמת ולהתעלם מתכונות  הפשרנות שלו ואיפוק בו נחן במאבקו על מעמדו באקדמיה.

ניתן לומר שגם באהבתו "האסורה" לתלמידתו הוא עושה משהו חריג מבחינתו. אלה היו ימיו המאושרים, אך הוא אינו נאבק על אהבתו ומוותר עליה.
יש בו מין יושרה, שמלווה אותו כל חייו, שאינה מצוייה במחוזותינו.
הוא אינו נגרר לרוחות המנשבות מחוץ לאקדמיה.
כך היה במלחמת העולם הראשונה, כאשר חבריו מתגייסים, הוא בוחר להישאר במקומו." מעולם לא נהג להתעמק בצפונות לבו ועכשיו התברר לו שבדיקת מניעיו היא משימה קשה ולא נעימה במיוחד. הוא חש שאין לו מה  להציע לעצמו ואין לו הרבה למצוא בתוכו" עמ' 43. הוא מחליט להישאר באוניברסיטה, וכאן אנו שוב פוגשים את האדם שהוא יציר חיי ילדותו.  כשם שהוריו בחרו להמשיך ולעבד את אדמת הטרשים, הוא בוחר להמשיך בחיים בהם בחר- החיים באקדמיה.

הימים הקשים של המשבר הכלכלי, ואחר כך מלחמת העולם השנייה, גם הם אינם מניעים אןתו לקראת פעולה כלשהי, כיתר בני דורו הצעירים.
וכך הוא מסביר את התנהגותו"   אך סמוך לסף תודעתו קיננה תמיד מורשתו הקדומה, אותו ידע עמוק שהנחילו לו אבות אבותיו, שחייהם היו קשים, מסוגפים וחסרי ודאות, ושיטת הפעולה  המקובל עליהם הייתה להפנות לעולם האכזר פנים חסרי הבעה נוקשים וקודרים"  עמ'226.
הוא אינו לוחם על עקרונותיו,אינו מגלה מיוחדות לא כמורה דגול, לא כאב, לא כמאהב.
בעיניי הוא מצטייר כדמות עצובה מין דמות "אביר היגון" הוא ממלא את חובותיו במין עיקשות והתמדה.
רגעי גסיסתו נגעו אל לבי.
הוא מעביר בדמיונו את התמונות שהרכיבו את הפאזל של חייו" בקור רוח ובהיגיון הרהר בכישלון המשתמע מן הסתם מחייו" אך לבסוף מגיע למסקנה הכה אופיינית לו" למה ציפית?" שאל את עצמו.

באחרית דבר שכתבה נטע גורביץ ישנם כמה רעיונות המבהירים לדעתה את מסכת חייו של סטונר.
היא מעריכה את אהבתו לספרות, שהייתה בשבילו מין תשוקה עזה ובלתי מתפשרת.

חייו היו נטולי הילה וזוהר, אך הייתה בהם עיקשות, ניצחון הרוח על נסיבות חייו האישיות והסביבתיות.
, לפי דעתו של המחבר הוא אומר" אנשים רבים שקראו את הספר חושבים שלסטונר היו חיים עצובים וקשים. אני חושב ,שהיו לו חיים טובים יותר בוודאי מאשר לרוב האנשים....."
אני לא בטוחה באמת שבקביעה זו. לא מתעלמת מן העיקשות שלו לחיות את חייו כפי שבחר, ללמוד , לחקור ואף לאהוב, הוא שלם עם מה שהוא עשה , וזה כמובן מרשם נגש התמרמרות ומרירות.
נטע גורביץ מסיימת את מאמרה במשפטים הבאים הראויים לבדיקה."כי כמו  חייו של סטונר, כך גם החיים עצמם נשגבים וארציים, ממוצים עד תום ומבוזבזים לגמרי, רגילים ויוצאי דופן, מודעים רק בחלקם, עצובים ויפים עד כלות". אני תוהה האם הביטויים היפים כמו- נשגבים, יוצאי דופן, ממוצים עד תום..... הם שייכים לחיי סטונר.??
האם אין הגזמה בכל השבחים האלה?
למרות הסתייגותי זאת ,אהבתי את הספר, הזדהיתי עם הדמות.
אני ממליצה לכם לקראו "וניפגש" בתגובות שלכם ובדיון שיערך בקומונה.

סיפור פשוט וקטן על אדם שנולד בחווה נידחת, הולך לאוניברסיטה והופך למרצה לספרות. בין לבין הוא מתחתן, הופך לאב, מנהל רומן עם תלמידה ואפילו כותב ספר ובסופו של דבר, כמהלך טבעי של החיים, מת. עלילה גדולה אין פה. יש פה חיים של אדם רגיל, שנולד התקיים ומת כמו רובנו בלי להותיר חותם כלשהו על משפחתו, חבריו, עבודתו או העולם. שלא עשה שום דבר יוצא דופן, שלא עבר הרפתקאות, שלא פרץ גבולות. 

הוא נולד ב- 1891 הלך לאוניברסיטה ב-1910 ויצא כעבור 56 שנים כמרצה לספרות אנגלית, משכך תולדות חייו משקפים גם את שתי מלחמות העולם ואת המשבר הגדול בארה"ב.

הוא תוצר הבית שבו גדל – 
"בדידות שררה בבית הזה, שבו היה הוא בן יחיד, ורק כורח העמל ליכד את בני המשפחה. בערבים ישבו שלושתם במטבח הקטן סביב עששית הנפט היחידה ובהו בלהבה הצהובה. לא פעם, במהלך השעה שבין ארוחת הערב לשינה, לא נשמע שום קול מלבד תזוזתו היגעה של אחד מהם על הכיסא, או חריקה חרישית של קורת עץ המתעקמת קלות תחת נטל גילו של הבית."
אותה בדידות הולכת איתו לאורך כל חייו  בבחינת אפשר להוציא את האדם מהבית אבל לא את הבית מהאדם.

את הספר מלווה שטחיות מסוימת ורישול הן של הדמויות והן של האירועים.  הסופר צמוד לתיאור התפתחויות קורות חייו של סטונר מבלי להעמיק לא בדמויות ולא באירועים ומשאיר הרבה חורים, בעיקר במישור הרגשי, לדמיונו של הקורא הוא כותב למשל – "הם דיברו עד שעת לילה מאוחרת", "הם דיברו על זוטות", "נשארו כל הבוקר במיטה ודיברו", "מול האח, דיברו או שתקו" "שיחותיהם היו סתמיות להפליא"

דמותו של סטונר לא תמיד מעוררת הזדהות ולא תמיד ברורים הגורמים המניעים אותו והמשפיעים עליו אולי כי אני יותר שיפוטית בעיני אדם של המאה עשרים וצברית מעט חצופה. 

למשל לא כל כך ברור מדוע התאהב בספרות האנגלית שהייתה זרה לו, בספר מתוארת התאהבות פתע, הארה. אולם לאורך כל הספר אנחנו לא מרגישים את ההארה/התאהבות זו, והעולם הספרותי שכה שבה את ליבו אינו מתגלה לנו כמעט. יתרה מכך לא נראה שהעולם הקסום הזה מעודד את רוחו, משנה את מהות חייו או משפיע על אישיותו. הוא ממשיך בהתנהלות העגומה כאדם אבוד במהלך כל חייו. 

למשל, יחסו הפשרני והפסיבי כלפי התעמרותה ההולכת ומחריפה של אישתו מקומםת בעיני. נכונותו לשלם את מחיר הנישואים האלה מנומקים באותו נימוק מופרך שמשתמשים בו עד היום – טובת הילדים, אולם בלי שום ספק הנהלות זו תרמה רבות לאומללות חייה וההרס העצמי של בתו. 

דווקא במישור המקצועי הוא מגלה לפתע עמוד שדרה ולא מתחמק מעימות חזיתי וחריף עם עמיתים ומנהלים בעבודה, אך לא ברור מה המניע שגורם לו להתנהג שונה מהתנהגותו בשאר חייו.  

באופן מפתיע אשתו אדית ברורה לי יותר. הרקע שממנו היא באה מסביר את התפתחות חייה והתנהגותה. לימדו אותה כל שנידרש – לערוך שולחן, לרקום, לנהל שיחת חולין יבשה, לנגן על פסנתר. לא הכינו אותה לחיים, לבעל, לגידול ילדים, לניהול  משק בית אבל בעיקר לא לימדו אותה על מין. גם שנולדה להם ילדה היא אינה מסוגלת לטפל בה. תחושותיה בעקבות לידת בתה פוגמים קשות באיכות חייה וכמובן מחוסר אבחון מתאים לאותה תקופה ( דכאון לידה ), היא לא מטופלת. נראה כאילו התנהגותה היא תוצאה של התיסכול שבו היא חשה נוכח חייה המשמימים והיא מנסה להעניק להם תוכן כלשהו ע"י הצטרפות לחוגי אומנות שונים- ציור, תיאטרון ומנסה לחזור לנגן בפסנתר. אפילו התעמרותה בבעלה נראים בעיני ניסיון לנער אותו ולחדור את האדישות החיצונית שהוא מקרין ואת הפסיביות שבהם מתנהלים חייו ולקבל ממנו תגובה כלשהי ולא משנה אם אהבה, כעס או שנאה.

אבל הגדולה של הספר היא בצורת הכתיבה. על הכריכה הוא מוגדר כ"הרומן המושלם". אני לא יודעת מה המשמעות של הגדרה זו , אבל הכתיבה היא אכן זו שעוטפת את הקורא באותה האפרוריות של חיי הגיבור, שגם המערבולות והשינויים בחיים מתוארים ביבשושיות, באותו קצב איטי, מונוטוני, בפשטות לכאורה בלי הבחנות של החיים, בלי משמעויות נחבאות, בלי שיאים, בלי טריקים ספרותיים ובמינימליזם שדורש מהקורא לדמיין את הסערות והמערבולות בחייו. 

זהו סיפור קטן על אדם מן השורה, עלילה פשוטה שכתוב בצורה מרתקת שקל לנו להזדהות עימה. מתחילת הקריאה ועד סופה ( במהלך יום אחד בלבד) הספר הצליח להכניס אותי לאותה אווירת בדידות ואפרוריות השורה בספר ואפילו גרם לי להרהר בחיי על כל רובדיהם ולתהות מה בדיוק הופך את הספר מסתם ספר שגרתי, עם לקויות מסוימות,  לספר מרתק, מעניין וקסום שקשה להניח מהיד.

להגדרה "יצירת מופת" אני בהחלט מוכנה להצטרף .

ספר שיצא לאור עוד לפני שנולדתי מקבל מיד נקודת זכות. היכולת לצלול לתוך עולם זר ולא מוכר בהחלט מעורר סקרנות וציפייה. הספר 'סטונר' התעלה מעל כל הציפיות שלי. אני יכולה להגיד אפילו שהוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה. זהו ספר פיקח, שנון, שכתוב בצורה לינארית ומיוחדת, הוא מעורר סקרנות, ויש בו עלילה סוחפת ומאתגרת, המלמדת המון על משמעותו של עול העבודה המונח על כתפינו, על אופיים של התשוקות המציפות אותנו, על חיי משפחה, ויחסי חברות, כל אלו מונחים כאן על הכף ומשורטטים ביד אמן, שרקם בחן ובחוכמה הסופר ג'ון ויליאמס.

ויליאם סטונר נער חווה מופנם וסגור בן יחיד גם עם הוריו בחווה חקלאית קטנה במרכז מיזורי ליד הכפר בונוויל.  את ימיו מילאו מטלות המשק אותן מילא באדיקות. שתיקות רבות אפיינו את שעות הפנאי שלו ושל הוריו. בדידות הייתה חלק מחייו. יום אחד מציע לו אביו ללמוד בפקולטה לחקלאות שנמצאת באוניברסיטת קולומביה. סטונר הצייתן מסכים להיות אורח בבית קרובי משפחה הסמוך לאוניברסיטה וכך מתחיל לו פרק חדש בחייו של הנער הסגפן והצנוע.

בזכות חריצותו הרבה במשק החקלאי אליו הגיע כאורח של קרוביו ורצונו להעמיק בידע עולם רוכש עד מהרה סטונר את התואר הראשון ומשם הוא ממשיך עוד ללמוד ולרכוש תארים רבים והופך להיות מורה מן המניין באוניברסיטה, שהופכת להיות ביתו הראשון במלוא המובנים. המקצוע אותו בחר ללמוד הוא ספרות אנגלית. חדור מוטיבציה ורצון הוא מרצה לתלמידיו ביושר אישי ופנימי עמוק.

השתלשלות העניינים אינה מורכבת, הקוראים מלווים את סטונר הנער, המורה, הגבר, הבעל והאב. ישנם מקומות שבהם בוחר ויליאמס להעמיק את העצב אליו מגיע הגיבור סטונר מתוך נסיבות חיים לא קלות לעיתים.

מתוך אחרית הדבר מאת נטע גורביץ: "בראיון נדיר שנתן בגיל מבוגר אמר ויליאמס על סטונר: 'בעיני הוא גיבור אמיתי. אנשים רבים שקראו את ספרו חושבים שלסטונר היו חיים עצובים וקשים. אני חושב שהיו לו חיים טובים מאוד. חיים טובים יותר בוודאי מאשר לרוב האנשים. הוא עשה את מה שהוא רצה לעשות, היה לו רגש מסוים כלפי מה שעשה והייתה לו מודעות מסוימת לחשיבות הדבר...".

ספר שלא יכולתי להניח מהיד. אחד הספרים הטובים שקראתי השנה וקראתי המון.
ממליצה עליו בחום. ספר מרתק.

אני מנסה להגדיר את הספר ולא כ"כ הולך לי כי יש לו מעט מאפיינים מכמה ז'אנרים. הוא אינו נכנס תחת ז'אנר מסוים.
מתח – הוא בוודאי לא
רומן – לא בדיוק, למרות שזה הכי קרוב להגדרה (ככה מגדירים אותו בביקורות)
ביוגרפיה – בהתחלה חשבתי, במיוחד לאור הכריכה. אך אז קראתי שהסופר רשם שהכול פרי דמיונו.
אז מה הוא כן.. פשוט ספר להנאה בעל כתיבה זורמת קולחת.

הספר מן הרגע הראשון כתוב בצורה עדינה וזורמת. 
ב90 אחוז מהמקרים, אני קוראת את דברי המחבר (ההקדשות) בסוף קריאת הספר גם אם בסדר כרונולוגי הוא מופיע בהתחלה. לכן, לאורך חלק נכבד מקריאת הספר חשבתי שמסופר על אדם בשר ודם שסיפורו האישי נכתב ונכרך לספר. הופתעתי לגלות שהמחבר ציין שאין הוא מבסס את דמות כלשהי שהוא מכיר אלא זהו פרי דמיונו. בעת הקריאה קיבלתי תחושה מאוד חזקה שהמחבר מכיר את הדמות ואולי אף מעריץ אותו כי הוא הצליח להעביר בצורה מושלמת מה הדמות מרגישה, חושבת, מדמיינת ומה שעובר עליה. 

הספר מספר על אדם, סטונר שמו. בן להורים שאינם בעלי אמצעים אך הם כן מעוניינים לתת לבנם חיים טובים ושירכוש השכלה. הם שולחים את הבן ללמוד במטרה שלאחר סיום הלימודים יחזור למשק המשפחה ויישם את הנלמד. סטונר אכן הולך ללמוד אך משהו משתנה והוא מחליט לשנות את מסלול לימודיו. מורה אחד הרואה את הפוטנציאל שטמון בו ומנתב אותו ללימודי ספרות בשביל להיות מורה. וכך סיפור חייו נפרש לפנינו.
כל הספר סובב סביב סטונר ואנו מגלים כמה האדם הזה קסום. כמה הוא משקיע במשפחתו ובמקצועו. היו רגעים רבים שחשבתי שזהו הסוף, שהסיטואציה כזו או אחרת תשבור אותו והוא על סף התמוטטות אך ההתמודדות שלו עם החיים בהחלט הייתה ראויה לקריאה.

הספר בהחלט מעניין ונקרא במהירות, 
ואני חייבת לציין שנהניתי אך צריך לבוא בראש פתוח ולא להכניס אותו תחת קטגוריה של ז'אנר מסוים. 
אספר לכם (סוד קטן) שהיה חסר לי אקשן בספר. אך כנראה ההרגשה הזו נובעת עקב חוסר בקריאת ספרי מתח באותה תקופה. מכיוון שקראתי את "סטונר" ברצף של כמה ספרי "דרמה/רומן" וכל הזמן חיפשתי הפתעות ומתח והספר הזה לא מציע את זה, לפחות לא לדעתי.
אך אני בהחלט ממליצה למי שרוצה להיסחף ולקרוא על דמות מרתקת שסביבה הדמויות מאוד מגוונות עם תכונות שונות, שמכניסות צבע ועניין לסיפור.

הביקורות בחו"ל מפרגנות – יכולה להבין אותן.
קריאה נעימה
 

סטונר הוא ספר שניגשתי אליו אך ורק כי שמעתי עליו ביקורות טובות. משהו בו לא משך אותי יותר מידי, לא יודעתלמה. הציור על העטיפה יפה, אבל יבש משהו, גם התקציר בגב הכריכה היה נשמע נחמד אבל לא יותר מזה – לאמשהו שיגרום לו להידחף בתור לפני ספרים אחרים, שנראים אקזוטיים הרבה יותר. אבל, כאמור, שמעתי הרבה דבריםטובים והחלטתי לבדוק על מה ולמה המהומה. בשורה התחתונה – אני מאוד שמחה שזה קרה. זה ספר טוב ונהניתיממנו ועכשיו אני צריכה לנסות להסביר לכם למה אהבתי אותו בכלל כי למען האמת, אין לי מושג...

הגיבור שלנו הוא ויליאם סטונר, בן למשפחה חקלאית בעלת משק. הוריו הם אנשים קשיי יום ואפשר להגיד שהוא גדלבאמצע כלום. הוריו מחליטים לשלוח אותו לאוניברסיטת קולומביה על מנת שילמד חקלאות ויוכל לתרום כך למשק על ידיהבאת חידושים בתחום. במהלך הלימודים סטונר מתוודע לספרות ומבין שזו אהבתו האמיתית. הוא מסיים את הלימודיםונשאר באוניברסיטה כמרצה. באחד האירועים של הסגל הוא פוגש את אדית, בחורה קרה בלשון המעטה, אך הואמעוניין בה ובסופו של דבר הם מתחתנים. מערכת היחסים שלהם יבשה ורחוקה מלהיות טובה. נולדת להם ילדה, אבלגם בחינוך שלה רואים את הפערים שבין סטונר לאישתו.

מבחינתו סטונר הוא סוג של אנטי גיבור. אין בו שום תכונה שעושה אותו מיוחד. גם לא ממש ברור אם החיים שלו הםהצלחה או כישלון. כעיקרון הוא השיג מה שהוא רצה בחיים – ללמוד וללמד את המקצוע שהוא אוהב, להתחתן עםהאישה שהוא אוהב ולהביא לעולם ילדה – אבל הכל קצת עקום. העבודה זה לא בדיוק מה שהוא תכנן והנישואים הםלא בדיוק מה שהוא תכנן ועד שכבר הוא בנה מערכת טובה עם הבת שלו, אישתו באה עם הגחמות שלה ומחליטהלשנות סדרי עולם.

הסיפור נפרש על פני הרבה שנים ועל פניו לא קורה בו הרבה, המלחמות השונות מתחילות ומסתיימות ברקע והזמןחולף לו וסטונר קצת אדיש לכל זה. ועדיין – משהו משך אותי לקרוא עוד ועוד. יש משהו מעורר אמפתיה בסטונר עצמווכל הזמן רק רציתי לחבק אותו ולודא שיהיה לו טוב. אפילו שאין כאן טלטלות רציניות בעלילה ולפעמים היא אפילוצפויה, משהו צבט לי את הלב כל הזמן. מצאתי את עצמי כועסת איתו, מתוסכלת איתו, לפעמים אפילו הרבה יותרממנו. לפעמים רציתי לטלטל אותו מהאדישות הזו שהוא שרוי בה.

זה קטע שהספר הזה נכתב לפני כל כך הרבה זמן (יצא לראשונה ב-1965) ורק עכשיו זוכה לעדנה מחודשת. אבל זההזכיר לי את ההתנהלות של סטונר עצמו – שאולי לא דוחף את עצמו מספיק קדימה ורק אחרי שהוא כבר לא נמצאמרגישים בחסרונו ומעריכים את מה שהיה.

הספר כתוב נהדר, אפשר להגיד שהשפה עצמה הרבה יותר עשירה מהעלילה והיא זו שתופסת את הקורא וגורמת לולהמשיך לקרוא על אף העלילה הכמעט אגבית.

אני ממליצה על הספר, אהבתי אותו מאוד אבל אני פשוט לא יודעת למה... כנראה שהפעם פשוט תצטרכו לסמוך עלי :)

________________________________________

דירוג הקואלית:

ארבע קואלות מתוך חמש

________________________________________

פינת העטיפה:

הציור על העטיפה הוא פרט מתוך Thomas Eakins, The Thinker (1900). הציור עצמו מאוד יפה וכמה פחות אויותר דמיינתי את סטונר עצמו. בסך הכל מדובר בעטיפה די סולידית ויבשה, שתואמת להפליא את דמותו של סטונרובכלל, את כל העיניין של דמות אגבית עם עלילה אגבית – אז יש לנו גם עטיפה אגבית. אבל אל תתנו לזה להטעותאתכם ורוצו לקרוא.

________________________________________

ציטוטים:

"בזמן שעבד על החדר שאט אט לבש צורה, הבין שבמשך שנים רבות, אף שלא היה מודע לכך, הייתה אי – שםבתוכו תמונה חתומה, כמו סוד נכלם – לכאורה תמונת מקום, אך בעצם תמונת עצמו. לפיכך כשעבד על חדר העבודהשלו ניסה למעשה להגדיר את עצמו. כששייף את הלוחות הישנים לכוננית וראה איך חספוס פני השטח נעלם והשכבההאכולה האפורה מתקלפת עד העץ הבסיסי ולבסוף עד הטוהר העשיר של המארג והמרקם – כששיפץ את הרהיטיםוסידר אותם בחדרו, למעשה עיצב אט אט את עצמו, החדיר מעין סדר בעצמו והפך את עצמו לאפשרי".

"בשנתו הארבעים ושלוש למד ויליאם סטונר את מה שאנשים אחרים, צעירים בהרבה, למדו לפניו; שהאדם שאוהבים בתחילה אינו האדם שאוהבים בסוף\ ושהאהבה אינה יעד שמגיעים אליו אלא תהליך שבאמצעותו אדם אחד מנסה להכיר אדם אחר".

"בנעוריו ראה סטונר באהבה מצב קיומי מושלם, שאדם בר מזל יכול למצוא את דרכו אליו; של דת כוזבת, שיש להביט בו באי אמון משועשע, בבוז חולין עדין ובנוסטלגיה מלאת מבוכה. ואילו עכשיו, בגיל העמידה, החל להבין שאהבה היא לא חסד נשגב אך גם לא אשליה. הוא ראה בה פעולה אנושית מתהווה, מצב שנוצר ומשתנה רגע אחר רגע ויום אחר יום, באמצעות הרצון, התבונה והלב".

"הוא התמסר בתשוקה, בדרכים שונות ומשונות, לכל רגע ורגע בחייו, ואולי עשה זאת באופן שלם ביותר דווקא כשלא היה מודע לכך שהוא עושה זאת. לא הייתה זו תשוקה רוחנית וגם לא תשוקת בשרים; אלא כוח שכלל את שניהם, כאילו אינם אלא החומר של האהבה – היסוד המסוים שממנה קורצה. כוח שאמר בפשטות, לאישה או לשיר: תראו! אני חי".