דברים שנאמרו בהשקת הספר
נתבקשתי לדבר על יחסי אמהות ובנות, אך סיפרה של צביה "ללטף סרפדים" מכיל הרבה מעבר לכך.
הרומן "ללטף סרפדים" הוא סיפור רגיש, מרובה רבדים. מעבר להיותו סיפור של קשר עמוק בין בת לאימהּ, זה סיפור אהבה חמלה ותקווה בעולם של פליטים עקורים, שמתמודדים עם היתמות וקשיי ההשרדות בארץ החדשה והקשה.
דרך עיניהן החכמות והרגישות של שתי חברות יודית ואפרת, משתקפת בבואה של שני דורות. דור ההורים האוצר בנפשו את הזוועות, תוך נחישות לבנות חיים חדשים, ודור הילדים המכילים את הטראומות הלא מעובדות של הוריהם ובהיפוך תפקידים מתפקדים כהורי הוריהם. ילדים שלמרות שאפילו בעתידם מצופה מהם להיות מגשימי תקוות ההורים, נאבקים למצוא את קולם הייחודי.
ואכן, המטען הטראומטי של חיי המבוגרים מתיישב בתוך נפשה הרכה של יודית, מאיים להטביעה אם לא תצליח לקשור את בליל הרגשות והמעשים שלא תמיד מחוברים בהגיון.
דרך עיניה אנו מתוודעים לדמויות המאכלסות את חייה. היא קולטת את הניואנסים התרבותיים של העולם ממנו באו, ומנסה עד כמה שאפשר להפיק לקחים מתוך שעבר עליהם.
כבמצלמה תלת מימדית מתוחכמת, בכשרון אדיר, מחְייה צביה את כל הקולות הללו: קולות האימה "של משם", המלחמה על הקיום "של מִפּה", קולות של תרבות אירופאית הממשיכה להקפיד גם בַּלבַנְט החם על הוילון המעומלן, קולות המעמדות המתהווים בין מי שעבר "שואה של חמישה כוכבים... לאלה שרק נשאו את הטלאי הצהוב ולא זכאים לשילומים...", בין האשכנזים למזרחיים המסמלים עבור הילדה הקטנה עוד זר מאיים... קולות היצריות המינית המתובלת בשגעון הַהוא המפרקת משפחות, ומנצלת ילדות, וחכמת החיים הנשית המטקסת תחבולות והופכת לכוח נשי המאפשר לחיים לגבור על המוות.
באופנים יצירתיים מגנה על עצמה הקטנה בפני הרגשות העוצמתיים המפחידים המסתננים אליה דרך מריבות הוריה.
בבתי ספר לאדריכלות לומדים שעל ידי רעש מלאכותי אפשר למסך רעש מטריד... אבל היא גילתה את הפנטנט בעצמה... וכך היא מספרת:
"הם רבים ואני מסתגרת בחדר שלי ומקמטת ניירות נגד הרעש שלהם... בדרך כלל הרעש של הניירות, הכחח-כחח הזה, מצליח למחוק גם את המילים שלו וגם את היללות שלה... אבל פתאום שמעתי את הצעקה, "רוצחת!".
המילה הנוראית פוקעת את בועת ההגנה והיא חייבת לייצר הגנה אחרת, דרך הגובלן השייך לעולם ההוא, לפני שקרס באכזריות נאצית... וכהרף עין היא הנסיכה שבגובלן והנסיך שלה שם שומר עליה... איתו היא מנהלת שיחות נפש, דרכה היא לומדת איך מתנהגות נסיכות... ". היא בונה לה ארמון וכדי לא להשאירו דמיוני ממקמת אותו בשכונות מציאותיות של ירושלים וכך בחלומותיה שמה את הבסיס לחייה העתידיים.
השפה העברית מסמלת לעולים את ההתחלה החדשה, ויחד עם זאת לא מאפשרת שיחה קולחת מלב אל לב:
"...כרמלה מניעה את הראש מצד לצד "כמו כלבים ברחוב... לא כומו כלבים..."
אבל גם מפנימה את המסר של אימא:
"שזה לא מה שחשוב כמו או כומו וזה לא מה שיעזור עם הבעלה שלה, מה שחשוב זה שיידבק קצת מזל לחיים שלה. כאן כרמלה מושיטה יד קדימה בתנועת סטופ-סטופ, זאת אומרת עצרי-עצרי. "עברית – זה לא מה שחשוב??? לא??"
במשפחה בה אבא כל כך מרוחק, מפחיד מעליב בחוסר ההקשבה שלו, טבעי שהבת והאם נצמדות האחת אל השניה ביחסי סימביוזה, בהם הגבולות מיטשטשים והאחת מתפקדת כהארכה של האחרת. האם משתמשת בביתה הקטנה כמיכל לכאביה:
"כשאימא בצרות קטנות כאלה שהיא מתביישת אפילו לבכות, היא מדברת איתי בשקט במטבח. לפי דעתה אני ילדה חכמה שמבינה כמו הזקנות שהיו אצלם ברומניה."
ואכן, יודית הקטנה מחוברת אל אימהּ בטבורה. היא נושמת אותה, קולטת אותה, שומרת עליה ומעריצה אותה. היא סופגת אותה אל תוכה על קשייה וחכמת החיים שבה:
"אצלינו רואים הכל... אפילו איך הלב של האמהות שלנו בוכה... ...כשהלב שלה בוכה באות אליה הגיזלות.. .כדי לעזור לסוניה שלהן להוציא את הרעל דרך הדמעות."
אך לב של ילדה צר מלהכיל את כל שהיא קולטת... ובתמימותה היא מתארת:
"אני רק מזה שהן באות מקבלת מחלת רעידות...".
יודית לא מצליחה לתפקד בבית הספר, והמורה המייצגת את הישראליות החדשה, מבקשת מהאם שלא תשתף את יודית בכל צרותיה, ומציעה לשלוח אותה לקיבוץ. לרגע נשמתה של יודית נעתקת כשהיא מדמיינת את עצמה במקום של פרחים ואוירה טובה... אך מיד היא "מתישרת" לפי זעקות השבר של האם ואומרת:
ש"אף אחד לא יהפוך אותי למפגרת של פנימיות... כי יהיה לו עסק עם אימא שלי."
אנו שומעים את חיי האם ושכנותיה דרך נפשה של ביתה הקטנה. זה עולם עשיר של רגשות שבו מסוכן להיות טוב לב. כמו למשל, שמספרת הילדה על אימה שטיפלה באישה שניהלה רומן עם אביה: "אימא האכילה אותה, כי יש לה לב רך כמו קקה...". ומסוכן גם להיות ילדה כשהמבוגרים שכל כך מוצפים בכאביהם לא שמים לב ש:
"יש אנשים כמו סבא מישה שאם לא עוקפים את מקומו הוא תופס ילדה כמוני שלא נזהרת ומצמיד אותה עם הרגלים."
אך יש רגעים בהם סדרי עולם חוזרים לקדמותם. והחמלה היוצאת מהאם אל הילדה מקבלת מילים כמו ברגעים בהם האם מניחה את ראש ביתה על ברכיה ומספרת לה סיפור:
"שעות אני יכולה להיות עם הראש על הברכים שלה ובעיניים עצומות לראות כל מה שהיא מספרת כמו בסרט, אפילו יותר טוב."
אבל, אסון רודף אסון, זוגיות ההורים שנבנתה על מנת להקים משפחה ולא ממקום של אהבה נשברת. כשהאב עוזב את הבית, האם נופלת למשכב ורק ביתה קטנה מטפלת באם הנוטה כמעט למות; יושבת ימים ולילות על הרצפה בבית החשוך, מאכילה את עצמה ואת אימהּ, וברגע האחרון כשלה נגמר מה לאכול והאם עוד מעט ואינה נושמת, היא מגייסת את שלמדה מאימה; שמה את ראשה על ברכיה ומספרת לה סיפור שמאפשר לאם לגייס כוחות ולחזור לחיים.
גורלה של אפרת קשה משל יודית. אותה לא רק היכו בגב בחגורה עם האבזם אלא עד גיל חמש גם קשרו בחבל למיטה. כשאימה שברה לה שתי צלעות אביה ברח לחדר השני כי הוא לא יכול לראות דם... דרך אפרת מתארת צביה איך מתמודדת הנפש הילדית עם רמה כזאת של התעללות:
"כשאני חוטפת והגוף שלי קר, אבל הסימנים שעל הגב בוערים, מתבשלים ומתקשים כמו ביצה, בדיוק ברגע הזה אני סוחבת את עצמי מהרצפה לראי ובודקת אם נשאר לי כוח לחייך. אני מתאמצת ולא מוותרת, עד שאני מוצאת את החיוך שלי. אז אני מרימה אותו ומושכת אותו החוצה מהבטן, שם הוא מתחבא. אני מושכת ומושכת עד שהוא מגיע לפנים ומותח לי את השפתיים. ורק כשהשיניים מציצות, אני אומרת לעצמי שככה זה מאושרת. דווקא בגלל שהדמעות לא התייבשו, החיוך נוצץ. שתדעי מדאם חיימויביץ' פנים עצובים וחיוך גדול זה הכי יפה. כמו טעם מלוח שמתערבב עם ריבה. הכי טעים."
עם כל כך הרבה מחוייבות לחיים, דרך רגעים רבים של כאב, בדידות, ופחד יחד עם חברוּת, ושותפות גורל, התקווה והאהבה מצליחות לנצח. האהבה השמורה בנסיכה ובנסיך הקפואים בגובלן, הפשירה והפכה לכוח שמאפשר לאפרת להיות מוגנת, ולסופיה ויודית להפוך לנשים מאושרות...
צביה מפנה את הפנס אל דור שלא הרבו להתבונן בו. דור שהזוועות שעברו הוריו גימדו את קשייו הוא. ואולי לכן לא ניתנה שימת לב לכך שלעיתים דווקא אלו שבאו משם זכו לילדות שפויה לפני השואה, בעוד אלו שנולדו לאלו שבאו משם נולדו אל תוך הטירוף... ההוא...
טראומות ניצולי השואה עברו באופן טראומטי לילדיהם, שעל מנת להתמודד צריכים לתת משמעות לְמה שהוא מעבר ליכולת התפיסה האנושית. צביה מבצעת משימה רגשית מורכבת, למצא את ההגיון בעולמם מחורר הזיכרונות והמלא בשתיקות מחד ובתיאורים חסרי רסן מאידך של הוריהם. ביכולת הילדים לספר סיפור קוהרנטי, שיש לו התחלה אמצע וסוף, שבו רגשות מחשבות ומעשים מחוברים אלו לאלו, תלויה היכולת לבניית חיים חדשים. דרך יודית ואפרת צביה מזמינה את הילדים שנולדו בשנות החמישים, לפגוש את שהיה אז, לחפש את המילים, להבין את המשמעות, לצאת מהגובלן בו קפאו החלומות, ובזכות המפגש עם הכאב, האימה והצער לתת לאהבה את הקדימות ולאפשר לחיים לפכות. כך מאפשרת צביה יתר חופש לא רק ליודית אלא לכל מי שקורא, קוראת יקרא או תקרא את הספר.
עד לכאן עשר דקות: מפה עוד שבע דקות
מה מציל את יודית? מה מאפשר לה לבנות חיים משלה?
בנוסף לאותם רגעי חסד השזורים בחייה, ישנם רגעים שבהם יודית מצליחה לשים מרחק בין אימהּ לבינה. רגעים קטנים כאלה שנותנים לה תחושת עצמי נפרדת.
כך למשל, כשהיא נחושה ללמוד את תפקיד השושנה בהצגת סוף השנה: הנסיך הקטן, היא סוגרת את דלת חדרה ולא יוצאת אל אימהּ הבוכה עד שהיא בטוחה שתוכל להיות "שושנה זקופה שכולם מוחאים לה כפיים."
"ללטף סרפדים" קראה צביה לספרה...
כשיודית נסחבת עם אימא לזאת שמשנה את המזל, ועל יד בית הקברות גדלים "חרציות, כוכבנים וסרפדים..." עדיין יודית לא יודעת להבחין בין המכאיב למהנה, ומרגישה ש"הכל יותר מת מחי".
מישהו צריך לתת הכרה כדי שילד ידע שנעשה לו עוול, שהכאיבו לו, אחרת לא יוכל להפריד בין טוב ורע. ואכן, יש הרבה סרפדים בחייה של יודית הקטנה, יש את העלבונות שהיא מומחית בהם:
העלבון שכולם עומדים בצד וצוחקים כשאני מגלה שהדביקו לי מסטיק בשער. יש עלבון של מסיבות יום הולדת שאז אף אחד לא מתייחס אלי. אפילו לא אסתר התלמידה לא מי יודע מה, או מלכה שאין לה מלח ואין לה פלפל, שלכבודן לבשתי שמלה נקייה, הרטבתי את הפוני שיעמוד כמו שצריך והבאתי מתנה ספר זיכרונות.
ויש סרפדים שהיא פוגשת אצל חברתה הטובה אפרת:
"שהבטן והגב שלה היו מכוסים קוים אדומים של דם יבש".
כדי לדעת שסרפדים אינם כמו פרחים אלא דוקרים ופוצעים, ילד צריך להיות יכול להבחין שכשהורה מתעלל הוא כמו סרפד פוצע שצריך להזהר מפניו. כמובן שזה ממלכד, כי אם ילד ידע שההורה בו הוא תלוי על מנת לחיות הוא גם המקור למצוקותיו הוא ישאר יתום. במצב כזה כל ילד יבחר להאשים את עצמו.
כשיודית ואפרת הפכו לילדות הוריות יכלו לגייס מתוך נפשן תחושה של כוח ולהמשיך ולהתפתח, במחיר בניית "אישיות מזוייפת" כמו שהגדיר ווניקוט, שאין בה מקום להבעה אוטנטית של רגשותיהן כבנות.
ואכן, כשאבא עוזב לרומניה בשנית, יודית מנסה להבין "מה היה לא טוב באהבה שלה שלא השאיר את אבא בארץ." פצע שיישאר חקוק בנפשה עד שתפגוש גבר אחר שאהבתה תהיה טובה לו ואיתו תצא לדרך בניית הזוגיות שלה, משפחתה שלה.
רק כשאמא של יודית מוצאת אהבה בין האם והבת מתחיל להתהוות מרחב שאמנם מכאיב ליודית אך מאוד חיוני להתפתחותה. פעם ראשונה בחיים היא מרשה לעצמה להרגיש את מצוקה:
"נשענתי על הגדר במקום שזורקים את הספסלים השבורים שאף אחד כבר לא צריך והרגשתי כמוהם. אבא אין. אמא עסוקה. ואני זרוקה כמו חתיכת זבל. חזרתי לדלת אבל לא עברתי את המשקופים. "עשר ורבע, זה לא ילדה גדולה, מה את חושבת לך", התחלתי לצעוק. "עשר זה כמעט כלום...".
והמילים היקרות של הכעס מעידות שסדר העולם מתחיל לחזור על כנו, ואיתו את הבסיס לשפיותה.
היא מתכננת במקום תשובות לשאלות בתורה לספר לכולם על המתירנות המינית המתרחשת מתחת לאפם ואחרי ששברה את חלונות בית הכנסת, לזעוק מול ספרי התורה:
"אם אבא שלי ויתר עלי, אז של מי אני בדיוק?".
הפעם העולם נוהג כפי שהוא צריך. יש גבולות, יש תגובות, יש הבדלים. לא מדובר יותר בסמביוזה. סוניה היא האם ויודית היא הילדה. סוניה היא המתגרשת מהאב שישאר תמיד אבא של יודית.
"מותר לך לאהוב אותו כמה שאת רוצה..."
מסבירה לה האם שמוסיפה:
"כשאלוהים סוגר דלת הוא פותח חלון כזה גדול...."
במצב הזה יודית מנסה להציל גם את אפרת חברתה הטובה המנותקת בבועת האדישות לכאב, המעבירה את כל אצבעותיה לאורך עלה הסרפד. באהבה היא נושפת על הקוצים השקופים בידיה של אפרת. אך אפרת כבר פגועה מדי, ובחיוך מוזר אומרת: "כואב, אז מה?". זה רגע מכונן בחיי שתיהן. בעוד אפרת לא מצליחה להשתקם, מרגישה יודית שהיא
כמו מלכה ולא כמו הסמרטוט שהיתה בשנה שעברה".
בתחושת זהות אנדבידואלית שלה היא מחליטה:
"שגם בכיתה היא תענה ככה, במקום להוריד את העיניים. אני יודעת גם להעליב וגם להפחיד אם צריך. וזה עוזר בחיים. עובדה שאפרת יצאה טיפשה ולא אני."
היא מסכמת.
הספר הוא תיעוד מרגש של כוחה של הנפש להתמודד עם מוראות לא אפשריים והמחירים שהתמודדות זאת גובה. בשפה המקצועית היינו אומרים שבין היתר הספר הוא על העברה בינדורית של טראומה, על אינדבידואציה וספרציה ביחסי אמהות ובנות, על יחסים זוגיים הבנויים על טראומה, על הקונפליקט האימתני שבין כוחות החיים והמוות המצויים בנפש האדם, על "עצמי מזוייף" ו"עצמי אמיתי" על התהוות הישראליות ועוד.
ואחרי שעסקה בנושאים כל כך כבדי משקל, מסיימת צביה "באחרית דבר" באותה תקווה שמאפיינת את השכונה כולה בה גדלה: "אם תפגשו מי שהוא מאיתנו אל תגידו ממנו לא יצא כלום....".
